בש"פ 5400/01

תקציר

במקרה זה הואשם המערער בביצוע מעשה סדום ומעשה מגונה בקטין בן 12. במהלך המשפט החליפה עדותו של חוקר ילדים את עדותו של הקטין כפי שמתיר חוק הגנה על ילדים. ההגנה ביקשה גישה לרשומות רפואיות מהפסיכיאטר של הקטין, בטענה שמידע זה מהווה "חומר חקירה" לפי חוק סדר הדין הפלילי, שהתביעה התנגדה לו מטעמי סודיות. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת ההגנה וקבע כי החומר אינו חקירתי. בעתירה לעיון חוזר בהחלטה זו נטען לפרשנות מרחיבה של "חומר חקירה", תוך הדגשת הרלוונטיות של רשומות פסיכיאטריות לאחר האירוע. עם זאת, נטען על ידי המדינה כי רישומים אלה חסויים ואינם בסמכותה של התביעה לחשוף. הערעור הוסיף ודן בפרשנות חומר החקירה, וציין כי רלוונטיות וגישה יכולות להיות כפופות להוראות חיסיון לפי פקודת הראיות – דבר המצביע על כך שחומר חסוי זקוק להליך נפרד לגילוי. בסופו של דבר, הערעור נדחה, תוך שהוא קובע כי החומר הפסיכיאטרי אינו נופל בגדר חומר החקירה של התביעה, ובכך מפנה את ההגנה לאמצעים אחרים להשגת ראיות פוטנציאליות, כגון זימון הפסיכיאטר או בקשת ויתור על סודיות. ההחלטה הדגישה את האיזון בין משפט הוגן לנאשם לבין שמירה על זכותו לפרטיות ולכבוד המתלונן.