ת"א 59220-05-18

תקציר

התובעת, זכיינית של חנויות האופנה של הנתבעת, טענה כי הנתבעת הפרה את הסכם הזיכיון בכך שהעלתה את דמי השכירות ללא הסכמתה, לא העלתה את דמי העמלה ופעלה בחוסר תום לב. התובע גם תבע פיצוי על שווי הזיכיונות, בטענה כי מעשיו של הנתבע שחקו את שוויים. עם זאת, בית המשפט לא מצא כל הצדקה לטענות התובע. בית המשפט קבע כי הסכם הזיכיון אינו מזכה את התובעת להשתתף במו"מ על שכר הדירה או מחייב את הנתבע ליידע אותה על כך. התנהלות הנתבעת בחתימה על הסכמי שכירות ובגביית דמי שכירות לא היוותה הפרת חוזה או חוסר תום לב. בית המשפט דחה גם את תביעת התובעת לעמלות גבוהות יותר, ולא מצא כל ראיה להבטחה או התחייבות כלשהי מצד הנתבעת להגדילן. זאת ועוד, בית המשפט לא מצא כל אינדיקציה לחוסר תום לב במעשיו של הנתבע. היא ציינה כי לנתבעת לא הייתה מדיניות להרתיע זכיינים או להעביר חנויות למודל הפעלה אחר. דיווחיה של הנתבעת לבורסה, שהצביעו על ירידה בחנויות בזיכיון מלא וגידול בזכיונות תפעוליים, לא הספיקו כדי להוכיח מדיניות כזו. בסופו של דבר, דחה בית המשפט את התביעה והורה לתובע לשאת בהוצאות הנתבעת, בסך 100,000 ₪, הצמודות לריבית ממועד פסק הדין ועד לתשלום בפועל.