ה"פ 33853-11-10

תקציר

המתח בין עקרון סופיות הדיון לבין סמכותו של בית המשפט לדון באותה סוגיה לאחר פסק הדין נדון במקרה זה. פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין שטרית קבע את המסגרת לדיון זה, והדגיש כי על בתי המשפט למצות את סמכותם בעת מתן החלטה. פסק הדין, המפרש את ההחלטה ללא הסבר, אמור לשקף ככלל את התוצאה האופרטיבית של פסק הדין. עם זאת, כאשר הוא חתום על ידי השופט המחליט, הוא יכול לעתים להבהיר החלטה מעורפלת. עיקרון זה ישים שבעתיים כאשר עסקינן בהליכים לפי הפקודה, שיש בה יסוד עונשי. לכן, צווי בית משפט צריכים להיות מפורשים ולא להסתמך על ראיות חיצוניות, והליכי ביזיון בית משפט יש לפתוח רק כאשר הצו הוא חד משמעי. במקרה הנוכחי, ההחלטה האופרטיבית והדיון בטענות הצדדים נבדלו בבירור בפסק הדין. הצו המחייב חייב את המשיבים להמציא מסמכים ספציפיים, למעט אלה המנויים בפסקה (ט). לפיכך, אין פרשנות נוספת המסתמכת על חלקים אחרים של פסק הדין. המשיבים חויבו למסור דו"ח כספי לשנת 2010 כולה ודו"ח מפורט על עלויות התפעול של מחלקת הכנסים של המשיבה 3 מאז הקמת השותפות. הם לא נדרשו להבחין בין עסקאות שותפות לאלה של המשיב 3 בתדפיסי הבנק. מסקנה זו הגיונית ומתיישבת עם נימוקי פסק הדין. מאחר שהתביעה למתן דין וחשבון לא ביקשה סעד כספי והיוותה הכנה להתחשבנות סופית ולתביעות כספיות עתידיות פוטנציאליות, בחר בית המשפט שלא להטיל סנקציות לפי הפקודה בשלב זה. תחת זאת, ניתנה למשיבים ארכה עד ליום 10.1.2016 להמצאת המסמכים החסרים. הבקשה לעניין סעיף 7(ד) נדחתה, בהתחשב במסמכים שכבר סופקו מספיק. לא נפסקו הוצאות.