ערר 431/15

תקציר

פסק הדין דן בערעור על דחיית בקשה להיתר בנייה. הבקשה, שהייתה מטעה בכמה פרטים מהותיים הן מבחינה משפטית והן מבחינה אדריכלית, נדחתה במקור על ידי הוועדה המקומית משום שלא עמדה בהוראות השימור, לא כיבדה את זכויות הדיירים המוגנים וחרגה מהיקף הבנייה המותר. באופן ספציפי, הוועדה מצאה כי הבקשה הציגה מצג שווא לגבי מצב הבעלות על הנכס והשמיטה פרטים על הקמרונות המקוריים של הבניין ובור מים. מידע מטעה זה מהווה עבירה פלילית ומצדיק את דחיית הבקשה. כמו כן, המבנה המדובר כפוף להוראות שימור בשל חשיבותו האדריכלית וההיסטורית, והתוספות המבוקשות אינן עולות בקנה אחד עם מדיניות התכנון החלה. הוועדה אמונה על שמירת ערכים אדריכליים והיסטוריים, ובמקרה זה תוספת של שתי קומות ומעלית תפגע במאפייניו הייחודיים של הבניין והשכונה. הוועדה המקומית שקלה בצדק גם את התנגדויות הדיירים המוגנים, שכן הבנייה המוצעת תצמצם את שטח דירותיהם הקטנות ממילא. טענת המערערים כי היה על הוועדה לאמץ את עמדת מהנדס העיר, שהמליץ תחילה לאשר את הבקשה, לא הייתה משכנעת. המלצת מהנדס העיר התבססה על שיקולים תכנוניים ולא הביאה בחשבון במידה מספקת היבטי שימור, שהם חלק בלתי נפרד מהעמדה התכנונית. בנוסף, התנהלות המערערים, לרבות הימנעותם מהתקשרות עם דיירים מוגנים ומסירת מידע מטעה, הגם שאולי לא הייתה סיבה משפטית לדחיית הבקשה, מחזקת את טענת הדיירים המוגנים להוצאות מצד הדיירות המוגנת ומשיב נוסף. ועדת הערר מחליטה כי על המערערים לשאת בהוצאותיהם של משיבים אלה, כל אחד בסך 3,500 ₪, בשל הכשלים בבקשה. בסופו של דבר, ועדת הערר מסכימה עם החלטת הוועדה המקומית לדחות את הבקשה ודוחה את הערר. היא מדגישה את החשיבות של בחינה מדוקדקת של בקשות להיתרים כדי להבטיח את שימורה של העיר ההיסטורית ירושלים, תוך עידוד חיזוק מבנים והתחדשות עירונית.