ע"ע 806/06

תקציר

בפסק דין זה קבע בית הדין כי נכון קבע בית הדין האזורי כי עילת התביעה של המערער לפי חוק הגנת עובדים התגבשה ביום 26.3.2004, עת קיבל הודעה על פיטוריו, ולא בעת כניסת הפיטורים לתוקף. תקופת ההתיישנות, לפי סעיף 5 לחוק הגנת העבודה, החלה במועד זה, ואפשרה למערער לבקש סעד באמצעות בית הדין בין בדרך של צו מניעה לפיטוריו ובין בדרך של תביעת פיצויים בגין נזקים לא ממוניים. ניסיונו הראשון של המערער להגיש תביעה בטל בשל אי תשלום האגרה, וסעיפים 15 ו-16 לחוק ההתיישנות לא חלו. סעיפים אלה מונעים את תום תקופת ההתיישנות כאשר תביעה נדחית באופן המאפשר הגשה מחדש, אך בית המשפט מצא כי אי תשלום אגרה הפך את ההגשה הראשונית לבלתי קיימת. לפיכך, ההגשה המקורית לא עצרה את תקופת ההתיישנות. בנוסף, הדגיש בית הדין כי יש להבחין בין תביעת המערערת לפיטורים שלא כדין לבין תביעות לפיצויי פיטורים, המצטברות רק לאחר סיום העסקה. בית המשפט דחה את טענת המערער כי הגשת התביעה הראשונה השהתה את תקופת ההתיישנות וציין כי רשלנותו בניהול התיק מעידה על חוסר תום לב. כמו כן, היא הזהירה מפני הארכה מלאכותית של תקופת ההתיישנות באמצעות הגשה ראשונית לא ראויה, ובכך פגעה בכוונה להגן על הליכים משפטיים במועד, במיוחד בתיקי דיני עבודה עם תקופות התיישנות קצרות. משכך, עניינו של המערער נקבע כמיושן ונדחה אוטומטית, כאשר המערערת חויבה בהוצאות המשפט של המשיבים. לאחר מכן נקבע התיק להכרעה פרוצדורלית נוספת על ידי נשיאת בית הדין האזורי בתל אביב.