עע"מ 2861/23

תקציר

פסק הדין הנדון נוגע לסמכותם של בתי משפט שונים בישראל לדון בעתירות נגד החלטות של גופים ממשלתיים בענייני תכנון ובנייה. על פי חוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, לבית המשפט לעניינים מנהליים יש סמכות לדון בעתירות מסוג זה, למעט במקרים המפורטים בתוספת הראשונה. יש לציין כי התוספת הראשונה מוציאה החלטות של שר הפנים או שר האוצר בעניין תכנון ובניה מסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים. פסק הדין דן בתרחיש שבו הוגש תחילה ערר לשר הפנים על החלטה של יו"ר הוועדה המחוזית, ולאחר מכן נדחה. בית המשפט קובע כי ההחלטה נשוא הערעור, בהיותה החלטתו של השר, נופלת בגדר הקטגוריה של החלטות השרים. ככזו, היא מוחרגת מסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים וניתן לערער עליה רק בפני בית המשפט הגבוה לצדק. השופטים דוחים את הטענה כי הליך הערר לפי סעיף 269 לחוק התכנון והבנייה הוא דרישה פרוצדורלית, ובמקום זאת מפרשים אותו כהליך מנהלי נפרד. עוד הם מדגישים כי החוק הנוכחי מוציא במפורש החלטות שרים מסמכותם של בתי המשפט לעניינים מנהליים, וכל שינוי במצב זה יחייב פעולה חקיקתית. יתר על כן, השופטים מכירים בכך שפרשנות זו עלולה להוביל לערעור על חלקים שונים של אותה תכנית מקומית בערכאות שונות. עם זאת, הם מדגישים את הצורך לכבד את לשונו הברורה של החוק, ומשאירים כל שינוי למחוקק. בסופו של דבר, פסק הדין קובע כי לבית המשפט לעניינים מנהליים אין סמכות לדון בעתירה הנדונה, והערעור נדחה. בשל הנסיבות הפרוצדורליות, נדרשים המערערים לשאת בהוצאות מופחתות. השופטת ברק-ארז והשופט מינץ מסכימים עם דעת הרוב, ומדגישים כי החלטת השר היא מרכזית וכי כללי הדין הקיימים מחייבים את דחיית הערר.