בש"א 4058/00

תקציר

השופט מ' רביד דחה את תביעת התובע לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לכאורה מירי הנתבע, שהביאו לקטיעת רגלו השמאלית. השופט פסק לטובת בקשת הנתבעת לדחייה על הסף בהתבסס על מספר שיקולים. ראשית, התובע התקשר בעבר בהסכם פשרה עם הנתבע, המיוצג על ידי אביו ועורך דינו, לקבלת פיצוי בגין הפגיעה. למרות שהתובע לא אישר באופן אישי את עורך דינו, השופט קבע כי התובע אישר בדיעבד את ההסכם, שכן הוא היה מודע למעשיהם של אביו ועורך דינו וקיבל את כספי הפיצויים. שנית, השופטת מתחה ביקורת על חוסר תום הלב של התובעת בניסוח כתב התביעה, אשר השמיט כל התייחסות להסכם הפשרה הקיים. הכחשת ההסכם על ידי התובעת, לאחר שנהנתה ממנו, נחשבה בלתי מוסרית. שלישית, השופטת הדגישה את סופיותם של הסכמי הפשרה, וציינה כי בדרך כלל הם אינם מבוטלים אלא אם כן נפלו בהם פגמים מהותיים בכריתתם. במקרה זה, השופט לא מצא פגמים כאלה. באשר לטענת העושק, קבע השופט כי התובע לא הביא ראיות מספיקות, במיוחד בהתחשב בכך שהטענה הועלתה באיחור. לבסוף, מאחר שהעובדות המהותיות להכרעת הדין לא היו שנויות במחלוקת, השופט לא ראה צורך בחקירה נגדית וקבע כי התביעה נעדרת עילה, המצדיקה דחייה על הסף. התובע חויב לשלם לנתבעת הוצאות בסך 5,000 ₪ בתוספת מע"מ.