ע"א 181/73

תקציר

פסק הדין במקרה זה כרוך במחלוקת על מכונית מרצדס משועבדת. המערערת משכנה את הרכב להבטחת פירעון חוב על ידי קסיס, אשר מכרה לאחר מכן את הרכב למשיב הראשון, ספיתני. עם זאת, הרכב עוקל על ידי המערערת בשל הפרת תנאי המשכון על ידי קסיס. לאחר מכן ביקש המערער לממש את המשכון ולמכור את הרכב על מנת לפרוע את יתרת החוב. המשיב טען כי המשכון לא נרשם בעת שרכש את הרכב, ולכן הוא פסול כנגדו לפי סעיף 4(3) לחוק המשכון. בית המשפט העליון קבע כי תוקף המשכון נגזר מההסכם בין החייב לנושה ואינו תלוי ברישום. דרישת הרישום בסעיף 4(3) חלה רק על נושים אחרים. בית המשפט פירש את המונח "נושה" כך שיכלול גם את המשיב, שכן היו לו יחסי נושים עם קסיס בעקבות המכירה. יתר על כן, פקודת החברות וחוק המשכון מכירים שניהם בכך שמשכון לא רשום תקף עד שהוא מתנגש עם זכויותיהם של נושים אחרים. מאחר שרכישתו של המשיב עומדת בסתירה למשכון הבלתי רשום של המערערת, קבע בית המשפט כי אין ביכולתה של המערערת לאכוף את המשכון כנגד המשיב. בנוסף, נשמרו זכויותיו של המשיב כקונה לפי חוק המכר תשכ"ח-1968, שכן קסיס לא מסרה את הרכב נקי משעבודים. החלטת השופט לבטל את פסק הדין לטובת המערער אושרה אפוא, והערעור נדחה. המערער חויב לשלם למשיב הוצאות בסך 1,000 ל"י.