עש"א 13404-11-16

תקציר

הערעור הוא על תיקון מס' 39 לחוק הגנת הצרכן, המטיל עיצום כספי על עסקים שאינם עומדים בתקנות הגנת הצרכן. המערערת, שבבעלותה מספר סניפים שנבדקו ונמצא כי הפרו את חוקי הצרכנות, מערערת על הסנקציות שהוטלו עליהם על ידי המשיב. הדיונים התמקדו בדרכי יישום החוק, באיחור במשלוח ההודעה על הכוונה ובהיעדר שימוע בעל-פה. השופט דחה את הערעור בנימוקים שונים. ראשית, השופט הסביר כי כוונת המחוקק מאחורי התיקון הייתה ליישם את החוק ביעילות ולשמש גורם מרתיע באמצעות הטלת עיצומים כספיים ולא הליכים פליליים. שנית, השופטת הסכימה עם דרכי יישום הסנקציות, לרבות שיטת הקטגוריה ושיטת המק"ט, שהיו סבירות ומידתיות. שלישית, השופטת לא קיבלה את טענת המערערת כי הסנקציות לא היו צודקות משום שהבדיקות התרחשו בערב פסח, או כי ההנחיות לא קוימו משום שהמוצרים היו במבצע. השופטת דחתה גם את טענת המערערת כי היה על המשיב לתת תקופת חסד להסתגלות בטרם הטלת סנקציות, שכן התיקון פורסם חמישה חודשים קודם לכן והיה על בעלי העסקים להיות מודעים לו. השופטת אמנם הסכימה עם המערערת כי הזמן שנדרש למשלוח הודעת הכוונה אינו סביר, אך הגיעה למסקנה כי אין בכך כדי להצדיק את ביטול הסנקציות. בנוסף, קבע השופט כי זכויותיו של המערער לא נפגעו בכך שלא קיים דיון בעל פה, שכן המשיב שקל את טענותיו בכתב של המערער והפחית משמעותית את הסנקציות. לבסוף, דחה השופט את טענת המערער בדבר חוות הדעת של היועץ המשפטי, וקבע כי היא אינה רלוונטית למקרה זה. עם זאת, השופט קבע כי אם המערערת נקלעה למצוקה כלכלית, על המשיב לשקול לאפשר לה לפרוס את הסנקציה על פני תשלומים.