דב"ע נא/43 - 0

תקציר

במקרה זה, בית המשפט בחן את הזכאות לקצבאות ילדים לפי חוק הביטוח הלאומי, תוך התמקדות בהגדרת "תושב ישראל" ובהשלכות של מעבר מהשטחים (כגון יהודה, שומרון ורצועת עזה) לישראל. ראשית, התייחס בית המשפט לתקנה 15(ד) לתקנות הביטוח הלאומי, הקובעת כי מי שהעתיק את מגוריו לישראל מהאזור חייב להמתין שנתיים כדי להיחשב כתושב הזכאי להטבות. המערערים טענו כי תקנה זו מופרזת, חורגת מסמכות חוקית ומפלה. עם זאת, בית המשפט דחה טענות אלה, ואישר כי התקנה הותקנה הותקנה בסמכות ובסבירות ראויות כדי להבטיח כי תושבות ולא מגורים ארעיים יקבעו את הזכאות. בנוסף, הבהיר בית המשפט כי התקנה תקפה עד להקמת מגורים יציבים, אלא אם הוכח כי המערער הפך לתושב ישראל לפני תום תקופת השנתיים. בית המשפט התייחס גם לטענות בדבר אפליה, אך לא מצא כל הצדקה, שכן קיימים הבדלים בין אנשים שנפגעו מתקנות נפרדות. בסופו של דבר, בית המשפט העביר את התיק לערכאה נמוכה יותר כדי לאפשר למערערים להציג ראיות המוכיחות מעמד תושבות כזה, מה שעשוי לפטור אותם ממגבלת הזמן של התקנה אם יוכלו לבסס את טענתם. פסק הדין מאפשר לבחון מחדש את מעמדן של קצבאות הילדים לילדים שנולדו בירושלים לפני המעבר לשטחים.