ע"א 139/87

תקציר

פסק הדין של בית המשפט העליון, שניתן על ידי השופט אור, עוסק בסכסוך חוזי על מכירת דירת מגורים ובניית בריכת שחייה. המשיב, שהיה בעל מגרש בנתניה, התקשר בחוזה למכירת שתי דירות ממוזגות למערערים. החוזה כלל גם מכירת חלק מהמרתף עבור המערערים לצורך הקמת בריכת שחייה. בעוד הדירות היו מוכנות בשנת 1982, בריכת השחייה נותרה לא בנויה בשל חוסר אישור. הדבר הוביל למחלוקת על תשלום יתרת החומה, כאשר המערערים סירבו לשלם ללא הבריכה. בית המשפט המחוזי ביטל את החלק בחוזה לגבי הבריכה אך אישר את חוזה המכר. בית המשפט העליון, שהסכים עם פסיקת הערכאה הנמוכה יותר, דחה את הערעור. בית המשפט קבע כי שלבי התכנון והבנייה מנותקים מהליך הרישום והופך את רישום המרתף על שם המשיב לתקף. יתר על כן, בית המשפט קבע כי האחריות לקבלת היתר הבריכה מוטלת על המערערים, וניתן להפריד את החוזה, ובכך להפוך את ההוראה הבלתי חוקית בדבר בנייה ללא היתר לבטלה תוך קיום יתר ההסכם. כן צוינו ידיעת המערערים על הסיכון והמשך מחויבותם לחוזה למרות אי הקמת הבריכה. משכך, נדחה הערעור על ביטול החוזה כולו, והמערערים חויבו בהוצאות.