ת"א 27030-10-11

תקציר

התובעת, ילדה בת 12, השתתפה במחנה קיץ שארגנה תנועת הצופים העבריים בישראל. לטענת התובעת, היא הוטרדה ועברה התעללות על ידי חבריה למחנה. התובעת טענה כי דיווחה על ההתעללות למדריכי המחנה, אך הם לא נקטו בפעולה מספקת כדי לעצור אותה. זמן קצר לאחר חזרתו הביתה מהמחנה, אושפז התובע עם סכיזופרניה. היא תבעה את תנועת הצופים, את חברת הביטוח שלהם ואת מדינת ישראל, בטענה שהם אחראים למחלת הנפש שלה. עם זאת, השופט לא מצא ראיות להתעללות מעבר לאירועים קלים יחסית של התנהגות לא ידידותית והפרות משמעת קלות ללא אלימות פיזית. התנהלות צוות המחנה נמצאה סבירה ועולה בקנה אחד עם חובת הזהירות שחבו כלפי התובעת, ולא ניתן היה לצפות באופן סביר שיזהו מצוקה נפשית חריגה או ימנעו את הופעת הסכיזופרניה שלה. יתר על כן, השופטת לא השתכנעה כי האירועים במחנה גרמו למחלתה של התובעת, וציינה כי סביר יותר להניח כי הדבר נבע מנטייתה הגנטית ופרשנותה הסובייקטיבית לאירועים עקב מצבה הפסיכוטי המתפתח. לסיכום, דחתה השופטת את התביעה כנגד כל הנתבעים, בקובעה כי לא הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהם וכי אין קשר סיבתי בין האירועים במחנה לבין מחלתו של התובע. כל צד יישא בהוצאות המשפטיות שלו, תוך הכרה במצבו הקשה של התובע אך גם לגופה המפוקפק של התביעה נגד המדינה.