ת"א 43863-06-22

תקציר

השאלה המרכזית בתיק נסובה סביב תוקפה של איגרת חוב והאם יש לכבול את הנתבע מס' 4 לחובות המפורטות בו. לאחר בחינה מעמיקה של הראיות שהוצגו, השופט קובע כי הערבות אכן נחתמה על ידי הנתבע, ודוחה את טענת הנתבע כי החתימה זויפה. עוד קובע השופט כי הערבות תקפה וכוללת את כל הפרטים הדרושים כדי להיחשב כמסמך מחייב מבחינה משפטית. טענת הנתבע בדבר היעדר ייחוד הערבות נדחית, שכן השופטת קובעת כי המסמך כולל פרטים מהותיים כגון זהות הערב, מקבל הערבות, מהות הערבות ומשך תוקפה. כמו כן, השופטת מתייחסת לסוגיית הגילוי ומציינת כי אמנם לתובע (המשכיר) הייתה חובת תום לב והיה עליו לגלות לנתבע את ענייני התשלום של השוכר, אך מחדל זה אינו שולל את הערבות. הנתבע לא הוכיח כי ידיעת מצבו של השוכר הייתה מרתיעה אותו מלחתום על הערבות. בנוסף, דוחה השופטת טענות נוספות שהעלה הנתבע, לרבות הטענות כי ההסכם בוטל, הערבות נעדרה אימות חתימה, וכי היה על התובע להעריך את כושר הפירעון של הנתבע. השופט מדגיש את חשיבותו של מוסד הערבות בחיי המסחר ומדגיש כי על בתי המשפט לפטור ערבים מחובותיהם רק במקרים המתאימים, ומקרה זה אינו מצדיק פטור כזה. לפיכך, השופט פוסק לטובת התובע ומקבל את התביעה במלואה. עם זאת, בהתחשב באי גילוי מצבו של השוכר על ידי התובע ובחובת תום הלב, השופט אינו פוסק לתובע שכר טרחת משפט. הנתבע אחראי למלוא הסכום המפורט בתביעה, וההכרעה מתקבלת לטובת התובע.