עד"י 2169/12

תקציר

פסק הדין עוסק בהחרמת כספים השייכים לתושב מוגן בשטחים, שעליהם הורה המפקד הצבאי מכוח תקנות ההגנה (שעת חירום). הכספים, בסך 200,000 דולר ארה"ב ו-30,000 ש"ח, נמצאו בביתו של המערער ונחשדו כמשתייכים לחמאס. המערער טען כי הכסף הועבר אליו על ידי איש עסקים אחר לשתי מטרות: רכישת משאית ופירעון חוב. הכספים עוקלו על ידי המשיב מכוח הסמכות שהוענקה לו בתקנות ההגנה. המערער פנה לבית המשפט הצבאי בבקשה להתנגד להחרמה, אך בקשתו נדחתה מטעמים שיפוטיים. מאוחר יותר קבע בית המשפט הצבאי לערעורים כי לבית המשפט הצבאי סמכות לדון במקרים כאלה, והדיון נמשך בבית המשפט הצבאי. בית המשפט הורה על השבת 30,000 השקלים בנימוק שהמערערת קיבלה אותם בתום לב כהחזר על עסקה לגיטימית קודמת, אך אישר את הפקעת 170,000 הדולרים הנותרים. המערער טען כי יש להשיב את מלוא הסכום, ואילו המשיב טען כי לבית המשפט הצבאי אין סמכות שיפוט וגם אם כן, החרמת הסכום כולו מוצדקת. השאלה המרכזית שעמדה בפני בית המשפט הייתה האם לבית המשפט הצבאי יש סמכות לדון בהשגות של תושבי האזור על החלטות המפקד הצבאי להחלט כספים מכוח תקנות ההגנה. בית המשפט קבע, כי לבית המשפט הצבאי אכן סמכות כזו, שכן מתקנה 147א לתקנות ההגנה משתמע כי לבית המשפט נתונה הסמכות לדון בערעורים על החלטות הפקעה, והחזקה כי חקיקה נועדה להקנות סמכות שיפוטית תומכת בפרשנות זו. גם שיקולים מעשיים תומכים במסקנה זו, שכן היא מבטיחה את זכויות התושבים בשטחים לערכאה שיפוטית נגישה וזמינה. באשר לבחירת המפקד הצבאי לעשות שימוש בתקנות ההגנה ולא בחקיקה אחרת, קבע בית המשפט כי כל עוד לא בוטלה התקנה, עדיין ניתן להחילה, במיוחד כאשר היא משרתת את מטרת המאבק במימון טרור. עוד קבע בית המשפט כי אמות המידה לבחינת ההצדקה לחילוט לפי תקנה 84 זהות לאמות המידה שבחוק איסור מימון טרור בישראל, המגן על זכויותיהם של צדדים שלישיים שרכשו את הכספים בתום לב ובתמורה. ביישום קריטריונים אלה, לא מצא בית המשפט פגם בהחלטתו של בית משפט קמא להחרים את 170,000 הדולרים, שכן למערערת לא היו זכויות קנייניות או מעין קנייניות בסכום זה. עם זאת, באשר ל-30,000 הדולרים, מצא בית המשפט כי לא הוצג בפני בית משפט קמא כל המידע החסוי ששימש בסיס להחלטת המשיב, ולפיכך הורה על דיון חוזר בתיק בערכאה הראשונה לצורך בחינה מחודשת של חומר הראיות.