ע"א 1057/87

תקציר

המקרה סובב סביב דיירת מוגנת, הגב' לבנה כהן, אשר ביצעה סאבלט בחנות ללא רשותו של בעל הבית, מר יהודה רם. יורשיו של מר רם, המשיבים, ביקשו לפנות את הגב' כהן ושני בניה, שסייעו לאביהם לנהל את העסק לפני מותו, בגין הפרת חוזה ונטישת חוזה השכירות. בית משפט קמא פסק לטובת המשיבים, והניע את הגב' כהן ובניה להגיש ערעור. הסוגיות המשפטיות העיקריות שעמדו על הפרק נגעו לוויתור על עילות פינוי, הסכמה מכללא, עקרון ההזדהות החזק וסעד מן הצדק. דעת הרוב של ערכאת הערעור, בראשות השופט ולנשטיין, קבעה כי המשיבים ויתרו במשתמע על זכותם לפנות את המערערים מחמת הפרת חוזה, בכך שקיבלו דמי שכירות ושמרו על שתיקה במשך כ-15 שנה. בנוסף, קבע בית המשפט כי עקרון ההזדהות החזקה חל על בעלה המנוח של הגב' כהן במהלך חייו, ומגן עליו מפני תביעת נטישה, אך הוא אינו חל על בניה. מאחר שלגברת כהן לא היה כל קשר לעסק, בית המשפט ראה בה כמי שזנחה את חוזה השכירות. עם זאת, בשל הסכמתם המשתמעת של המשיבים וויתורם, לא ניתן היה להצדיק את צו הפינוי על בסיס הפרת חוזה או נטישה. זאת ועוד, בית המשפט עמד על הדרישה לבקש סעד מן הצדק במפורש בכתב ההגנה, שלא התקיימה במקרה זה. השופט פריש, בחוות דעת חולקת, הסכים עם החלטת בית משפט קמא, והדגיש כי לגב' כהן לא הייתה כל מעורבות בעסק והיא למעשה זנחה את חוזה השכירות. פסק הדין הכריז על הגב' כהן כדיירת מוגנת, בעוד שלבניה לא הוענקו זכויות מושכרות כלשהן. המשיבים חויבו בהוצאות המשפט של המערערים.