ע"א 945/11

תקציר

בית המשפט עמד בפני הדילמה האם לקבל את דחיית תביעת המערער מחמת התיישנות, כפי שקבע בית המשפט המחוזי. השאלה שעמדה על הפרק הייתה האם ניתן להוכיח חריג לתקופת ההתיישנות בת שבע השנים הקבועה בסעיפים 5 ו-6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958. התביעה הוגשה למעלה משבע שנים לאחר התרחשות הנזק הנטען ובית המשפט המחוזי דחה אותה בתחילה. עם זאת, חריגים בסעיף 8 לחוק ההתיישנות ובסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין מאריכים את תקופת ההתיישנות אם התובע לא היה מודע לעובדות המהוות את עילת התביעה. בית המשפט שקל מתי גילתה המערערת לראשונה את הנזק, וציין כי היא לא קבעה תאריכים מכריעים שעשויים לתמוך בחריגה. זאת ועוד, נטען כי עילת התביעה הבשילה רק כאשר המערערת חויבה על ידי רשויות המס, ולא רק במועד החוזה, מה שמעורר ספק אם תקופת שבע השנים החלה במועד מאוחר יותר. שופטי הערעור נחלקו זה בזה: השופט סולברג אישר את הדחייה, בקובעו כי המערער לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו לעניין חריג תקופת ההתיישנות. מנגד, סברו המשנה לנשיאה מ' נאור והשופטת א' חיות כי המקרה ראוי לבחינה נוספת ויש לדון בו לגופו, תוך שהוא מאפשר טעות משפטית אפשרית ברמת בית המשפט המחוזי. דעת הרוב צידדה במחיקת התיק לגופו של עניין, והדגישה כי המשיבים לא הוכיחו באופן משכנע את המועד המדויק שבו הבשילה עילת התביעה, ובכך קיבלו את הערעור. חרף הסכמתה להתקדם, לא נפסקו למערערת הוצאות בגין הערעור בשל הסיבוכים שנבעו מהאופן בו הציגה את טענותיה בתחילה.