רע"פ 8464/14

תקציר

הערעורים נובעים משני תיקים נגד ניר עזרא, שהורשע בשורה של עבירות הקשורות לחדירה שלא כדין לחשבונות בנק וכרטיסי אשראי, רישום ושימוש במאגר מידע. בית משפט השלום בירושלים זיכה את עזרא מהעבירה של חדירה לחומר מחשב לביצוע עבירה נוספת, ופירש את החוק כמחייב חדירה ל"פעולתו הפנימית" של מחשב, שלא הייתה קיימת בעניינו של עזרא. בית המשפט המחוזי בירושלים קיבל חלקית את ערעורו של עזרא וזיכה אותו מהאישום האמור, בעוד ערעור המדינה נדחה. הן המדינה והן עזרא הגישו בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי. בית המשפט העליון, בדעת רוב, נעתר לשתי בקשות רשות הערעור, מפרש את החוק באופן רחב יותר ומקבל את ערעור המדינה. בית המשפט קובע כי העבירה של חדירת חומר מחשב לביצוע עבירה נוספת חלה על כל מקרה של חיבור לחומר מחשב ללא הסכמת הבעלים. יש לפרש את המונח "חדירה" באופן רחב, המכסה כל מידע ש"נכנס" למחשב, ומתקיים אלמנט ה"אי חוקיות" כאשר נעשה שימוש במחשב ללא הסכמת הבעלים. פרשנות זו, לדעת הרוב, מתיישבת עם תכלית החוק, השכל הישר והחוקים ההשוואתיים והעבריים בנושא. בית המשפט מדגיש את אופיין הייחודי של עבירות המחשב, את הפוטנציאל לנזק עצום ואת הצורך בהגנה משפטית נאותה. עם זאת, הרוב מכיר בעמימות וברוחב היריעה של הפרשנות המורחבת, שעלולה להוביל להפללה של מעשים טריוויאליים. לשם כך משתמש בית המשפט בעקרון ה"זוטות", המחריג מעשים שאינם פוגעים בנורמה המוגנת לרמה המצדיקה התערבות במשפט הפלילי. השופט מזוז, בהסכמתו החלקית, מביע הסכמה עם התוצאה ועם מרבית הנימוקים שהציג השופט רובינשטיין. עם זאת, השופט מזוז מדגיש כי העבירה של חדירת חומר מחשב אינה עבירה מסוג Mala Prohibita בלבד. לדברי השופט מזוז, חדירה כזו כמוה ככניסה בלתי מורשית לביתו או לעסקו של אחר, וכל אדם סביר היה מבין את אי-חוקיותה, תהא המטרה אשר תהא. השופט מלצר, שגם הוא מסכים חלקית, מסכים עם הרשעתו של עזרא ועם הצורך בהחמרת הענישה בעתיד בעבירות מסוג זה. השופט מלצר מדגיש כי על בתי המשפט להתאים את החוק למציאות טכנולוגית חדשה תוך שמירה על מהותם של עקרונות משפטיים מבוססים. לפיכך, ערעור המדינה מתקבל, ערעורו של עזרא נדחה, והוא מורשע בעבירות של חדירת חומר מחשב, הן לפי סעיפים 4 והן לפי סעיפים 5 לחוק המחשבים. גזר הדין נותר בתוקף מאחר שלא הוגש עליו ערעור.