ע"א 4933/17

תקציר

התיק סובב סביב שורה של מחלוקות הנוגעות לשאלה האם נערך הסכם מחייב בין איבגי לפרידמן, והזכויות והחובות הנלוות לכך. בתחילה, למרות היעדר חוזה רשמי בכתב, הכיר בית המשפט באפשרות של הסכם בעל פה המבוסס על יחסי הגומלין והכוונות של הצדדים. התעקשותו של איבגי על "עסקת לחיצת יד" והפעולות שבאו בעקבותיה הצביעו על כך שהוא ראה את ההסכם כמחייב, למרות שלא גובש מסמך כתוב. בפגישה השנייה, למרות חילוקי דעות על היקף מעורבותו של פרידמן, הראו שני הצדדים כוונה ליצור הסכם מחייב. בית המשפט קבע כי פרידמן זכאי ל-33% מרווחי הקומה השנייה מפרויקט, ששונו באסיפה משולשת מאוחרת יותר מתביעה ראשונית של 50%. עם זאת, טענתו של פרידמן כי חלקו המופחת מותנה בתשלום מיידי של 320 אלף שקל לא התקבלה מחוסר ראיות. בית המשפט דחה את טענתו של איבגי כי פרידמן לא היה זכאי לתשלום בשל עבודה לא מספקת, והדגיש כי מעורבותו של פרידמן סייעה להצלחת הפרויקט. כתוצאה מכך, פרידמן היה זכאי ל-33% מהרווחים שנצברו מהקומה השנייה, בסך של 2 מיליון ש"ח, במקום 50% כפי שפסק בית משפט קמא בתחילה. בית המשפט הותיר החלטה זו על כנו למרות ערעורים, ובכך חיזק את פרשנות תום הלב ואת החובות המשפטיות שנקבעו בהסכם שבעל פה.