ע"א 58253-05-18

תקציר

נראה כי פסק הדין המדובר קשור לתיק אזרחי שעניינו סכסוכי עבודה כספיים בין שני צדדים. למערערת, שככל הנראה הייתה קבלנית משנה, ולמשיבה, חברה גדולה יותר עבורה ביצעה המערערת עבודות, היו הסכמים בעל פה בנוגע להתקשרות ולתשלומים של המערערת. המערערת תבעה שכר עבודה בגין עבודה שבוצעה בתקופה מסוימת (אוקטובר 2010 עד פברואר 2011) והחזר הוצאות שהמשיבה לא שילמה לכאורה במלואה. בית משפט קמא בחן בעבר ופסק לגופו של עניין, אך לא התייחס די הצורך לחלק מטענות המערער. לאחר בחינת הראיות והטיעונים שהוצגו על ידי שני הצדדים, השופט המכריע בהכרעת דין זו סבור כי יש לקבל את הערעור באופן חלקי. השופט מסכים עם קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, אך יבחן מחדש את סוגיית "הוויתור" הנטען של המערער על הכספים המגיעים לו, וימצא כי מסקנתו המשפטית של הערכאה הנמוכה יותר בעניין זה לא הייתה ראויה. השופטת מדגישה כי היעדר דרישות בכתב או ראיות מחאה בתקופה הנדונה אינו מעיד בהכרח על ויתור על זכויות, במיוחד בהתחשב בכך שהמערערת היא קבלן משנה שפרנסתו תלויה בעבודה שבוצעה עבור המשיב. יתר על כן, לא הוכח כי נגרם למשיב נזק כלשהו עקב הוויתור הנטען של המערער, וחלק מהראיות מצביעות על כך שהמשיב עשוי היה להפיק תועלת כלכלית מהעבודה שביצע המערער. עוד מציינת השופטת כי המערערת דרשה מהמשיב את יתרת הסכומים במהלך אותה שנה והגישה תביעה זמן קצר לאחר סיום החוזה. מסקנתם היא כי יש מקום לטענת המערער כי המשיב לא זימן עדים מסוימים שהיו יכולים לשפוך אור על האירועים הנדונים. בסופו של דבר, השופט מקבל את הערעור בחלקו, מורה להחזיר את התיק לבית המשפט קמא לדיון נוסף בליקויים ובהוצאות הנטענות בתקופה הנקובה, וקובע כי על המשיב לשאת בהוצאות המערער בסך 10,000 ₪.