רע"א 7136/12

תקציר

פסק הדין דן בערעורן של שתי קבוצות מבקשים, שתביעותיהם לפיצויים לפי חוק נכים מרדיפות הנאצים נדחו על ידי ועדת המשיב לאחר שהתביעות הוגשו בשם קרוביהם שנפטרו, ניצולי שואה מלוב. המבקשים טענו כי עצם הגשת התביעה עבור קרוביהם מקימה את זכותם לפיצויים, ולכן יש לאפשר ליורשיהם לרשת זכות זו ולערער על החלטת הוועדה. בית המשפט סקר בהרחבה את תכליתו החברתית של החוק, את הרקע ההיסטורי שלו ואת הפסיקה הקודמת, תוך שימת דגש על אופיו הלא-נזיקי והלא-קנייני של החוק, ועל הדרישה להכרה בזכות לפיצויים עוד בחיי הניצול. פסק הדין הבהיר כי הזכות לגמלאות על פי החוק היא אישית ולא בירושה, ופירש את סעיף 23 לחוק בהתאם. בית המשפט הכיר בשני חריגים לכלל זה, דהיינו כאשר דחיית התביעה נבעה מטעות של המשיב, או כאשר היה הליך מתמשך בעניינו של הניצול שלא הוכרע עם מותו. עם זאת, בית המשפט לא מצא חריגים החלים במקרים הנוכחיים, שכן ההחלטות לדחות את התביעות לא היו שגויות והניצולים לא יזמו ערעורים במהלך חייהם. כמו כן, פסק הדין התייחס לטענת המבקשים בדבר רציפות פרוצדורלית, וקבע כי אין לפרש את הודעת הוועדה בעניין ברנס כפוטרת יורשים מהמועד להגשת ערעורים. בית המשפט הגיע למסקנה כי הניצולים מבקשים למעשה הכרה בזכות שלא התגבשה לירושה הניתנת להעברה, וכי הכרה כזו התאפשרה רק לאחר מותם של הניצולים. נוכח תכליתו החברתית של החוק, לא ראה בית המשפט הצדקה לסטות מההוראות הקובעות כי הזכות לגמלאות אינה ניתנת בירושה. לפיכך, הערעורים נדחו, ללא צו להוצאות, בהתבסס על הקביעה העיקרית של פסק הדין כי הזכות לפיצויים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים אינה עוברת בירושה.