ד"מ 67799-11-20

תקציר

התובעת, מטפלת סיעודית בקשישים, תבעה את בית האבות הנתבע בגין שכר והטבות שלא שולמו. הסוגיה המרכזית הייתה אופי העסקתו של התובע, ובפרט האם הוא הועסק על ידי הנתבעת או על ידי צד שלישי, אל-דן. בית הדין פסק לטובת התובעת, והגיע למסקנה כי בין התובעת לנתבעת התקיימו יחסי עובד-מעביד. זאת, בהתבסס על מספר גורמים: שכרו של התובע שולם על ידי הנתבע, התובע נשכר ופוטר על ידי הנתבע, והנתבע הציג ראיות לא עקביות. יתר על כן, הראיות הצביעו על כך שהתובע עבד בליבת עסקיה של הנתבעת. בית הדין קבע גם את משך העסקתה של התובעת, וקיבל את טענת הנתבעת כי היא נמשכה כארבעה חודשים, מנובמבר 2019 ועד מרץ 2020, למרות טענתה הראשונית של התובעת כי היא הייתה למשך 14 חודשים. עדותו של התובע בנקודה זו נמצאה בלתי עקבית וסותרת ראיות אחרות. באשר לשכר, קיבל בית המשפט את טענת התובע כי שכרו השעתי עמד על 29 ₪, שכן הנתבעת לא הוכיחה אחרת. עם זאת, תביעותיו של התובע לגמול שעות נוספות וגמול בגין עבודה בשבת נדחו בשל גרסאות לא עקביות וסתירות בעדותו. לתובע נפסקו 1,688 ₪ בגין היעדר פיקדון עובדים זרים, 422 ₪ בגין פדיון חופשות, 464 ₪ בגין הודעה מוקדמת, 2,000 ₪ בגין אי המצאת תלושי שכר כדין ו-2,000 ₪ בגין אי הודעה לעובד. לסכומים אלה נוספו הפרשי ריבית והצמדה. כמו כן חויב הנתבע בהוצאות המשפט של התובע בסך של 1,500 ₪. ככלל, השופט פסק לטובת התובע, אך רק באופן חלקי, שכן רוב טענותיו לא התקבלו. לנתבעת ניתנו 30 יום לקיים את פסק הדין, עם אפשרות לערער על החלטת בית הדין הארצי לעבודה בתוך 15 יום מקבלתו.