עמ"נ 40493-12-22

תקציר

המקרה נסוב סביב הגדרת "שטחים משותפים" בבניין שאינו למגורים והאם יש לחייבם בארנונה. המערערת טוענת כי השטחים הטכניים הנדונים הם שטחים משותפים המיועדים לשימוש כלל התושבים ועל כן יש לפטור אותם מארנונה שכן הם אינם מוחזקים בידי מחזיק אחד. מנגד, העירייה המשיבה גורסת כי שטחים אלה מוחזקים על ידי חברת הניהול ולכן יש לחייבם במס. השופט פותח בבחינת החוקים והתקנות הרלוונטיים, לרבות צו הארנונה של עיריית רמת גן, המגדיר שטחים משותפים וקובע תנאים למיסויים. מסקנתם היא כי השטחים הטכניים האמורים הם אכן שטחים משותפים שכן הם משרתים את הבניין כולו ואת כלל דייריו, ונעילתם היא מטעמי מיגון ואינה משנה את אופיים. יתר על כן, השופט מציין כי לעיריות אחרות, כגון תל אביב, יש הוראות מפורשות בצווי הארנונה שלהן למסות אזורים טכניים בנפרד, דבר המצביע על כך שהם נבדלים משטחים משותפים אחרים. עוד מציינת השופטת כי החלטתה האחרונה של העירייה המשיבה להטיל מיסים על תחומים טכניים אלה נעדרת הסבר, וכי הסכמי פשרה עם חברות ניהול אחרות מצביעים על כך שהמשיבה מתקשה לסווג שטחים אלה כמשרדי חברות ניהול בעיקרם. בסופו של דבר, השופט פוסק לטובת המערער וקובע כי הערעור מתקבל, וחיובי הארנונה שהוטלו על המערערת בגין השטחים הטכניים מבוטלים. בנוסף, נדרש המשיב לשלם למערער הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.