ת"א 2990-05-11

תקציר

התובע, בן לחברי קיבוץ ותיקים, עזב את הארץ בשנת 1991 וחזר בשנת 1996 או 1997. לפני עזיבתו הוא טוען כי מזכיר הקיבוץ אמר לו שאם יחזור לארץ עד גיל 28, יתקבל כחבר מן המניין בקיבוץ. אולם בשנת 1995 קבע הקיבוץ "מועד קובע" לזכאות לחברות, בו לא עמד התובע. התובע תבע את הקיבוץ, בטענה כי הכלל החדש מפר את ההתחייבות שניתנה לו וביקש פסק דין הצהרתי שיכיר בו כ"חבר ותיק". כמו כן ביקש לקבל בחזרה 78 אלף שקל דמי שכירות נוספים ששילם. בית המשפט דחה את התביעה, וקבע כי היא חסומה על פי חוק מאחר שהוגשה בשנת 2011 בגין אירועים שהתרחשו לפני יותר משבע שנים. זאת ועוד, הראיות לא תמכו בטענת התובע כי הקיבוץ הפר התחייבות כלפיו. מעדותה של התובעת עצמה עולה כי הסברה של המזכירה לא היה התחייבות וכי הסדר "מסלול הבנים" היה פרקטיקה ולא התחייבות. ההסדר דרש את אישור האסיפה הכללית, מה שמעיד על כך שהקבלה כחבר אינה אוטומטית. מאחר שהתובע לא הוכיח כי זכויותיו הופרו, לא היה צורך להתייחס לטענות אחרות שהעלה הקיבוץ. גם בקשת התובע לסעד כספי נדחתה, והוא חויב לשלם לקיבוץ 7,500 ₪ שכר טרחת עורך דין.