תמ"ש 6269-09-20

תקציר

בית המשפט קבע כי החלטת האם להישאר בישראל עם בנה הקטין מהווה מעשה חטיפה לפי חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ"א-1991, שכן האב לא הסכים לכך ולא היה מודע לכך. החטיפה התרחשה כאשר הילד הובא לישראל לחופשה והאם נשארה בארץ מעבר למועד החזרה המתוכנן מבלי ליידע את האב. בית המשפט קבע כי האב מימש את זכויות המשמורת שלו בגרמניה ולא השלים עם החטיפה. עם זאת, השופט פסק לטובת האם והגיע למסקנה כי הילד השתלב במידה מספקת בסביבתו החדשה בישראל, למד את השפה ויצר קשרים חברתיים, וכי חזרתו לגרמניה עלולה לגרום לו נזק נפשי בלתי נסבל. קביעה זו התבססה על גילו של הילד, משך שהותו בישראל, יחסיו הקרובים עם אמו ואחיותיו וקשריו המבוססים בסביבתו החדשה. יתר על כן, התמהמהותו של האב בנקיטת הליכים משפטיים תרמה לשילובו של הילד ושקל שלא להורות על החזרתו המיידית. לפיכך, בית המשפט החיל את חריג השילוב לפי סעיף 12 לאמנה ודחה את תביעת האב להחזרת הילד לגרמניה. במקום זאת, חויב האב לשלם הוצאות משפט לאוצר המדינה. פסק הדין הדגיש את הצורך לפרש חריגים באופן צר ושמר על העיקרון של הימנעות ממתן לגיטימציה לפעולות בלתי חוקיות, כאשר טובת הילד היא שיקול.