עמ"ש 61566-03-22

תקציר

במקרה הנדון, טענה המערערת כי לא היה הסכם בפועל בין הצדדים המעניק למשיב זכויות בדירה על בסיס תשלומי המשכנתא והשיפוץ שלו, וטענה כי כל הדיונים הנועצים היו קשורים לגישור בלבד ולכן חסויים. אמנם, הצעות גישור מוגנות מכוח סעיף 79ג(ד) לחוק בתי המשפט, המונע את השימוש בהן בהליכים אזרחיים, אך בית המשפט קמא קבע כי נכרת הסכם מחייב בין הצדדים עוד בטרם התקיים גישור כלשהו. מסקנה זו נתמכה במידה רבה בראיות להעברות כספיות משמעותיות מהגבר לאישה, בסך ממוצע של 13,690 ש"ח לחודש במשך מספר חודשים, אשר הצביעו על אינטרס מובהק מעבר לחובת מזונות ילדים גרידא המוערכת בכ-2,550 ש"ח לחודש. בית המשפט מצא התנהלות כלכלית כזו מעידה על הסכם זכויות בדירה הקשור לתשלומי משכנתא. טענת המערערת כי חוסר הפורמליות של ההסכם הנטען והיעדר פרטים בכתב ערערו על תוקפו, נדחתה; בית המשפט ציין כי בהקשרים זוגיים, הסכמים על נכסים משותפים לרוב חסרים תיעוד פורמלי וניתן להסיק אותם מפעולות כמו הפרשות למשכנתא. בית המשפט התייחס גם לסוגיית הספציפיות וקבע כי אמנם קיימת מחלוקת על חלוקת התשלומים המדויקת, אך העיקרון העומד מאחורי ההסכם הוא מובהק – תרומה לנכס משותף. הנה כי כן, שיטתו השמרנית של בית משפט קמא, המייחסת את חלקו של המשיב אך ורק לחלק ההפרשות למשכנתא בדירה, אושרה כהוגנת, וכך גם פסק הדין הסופי שחישב את זכויותיו של המשיב על סמך תשלומי המשכנתא שלו בלבד ולא כלל את כל שווי הדירה, אולי לטובת המערערת. לפיכך נדחה הערעור, והמערערת חויבה בהוצאות משפט של המשיב בסך 15,000 ₪. פסק הדין מדגיש את הסתמכותו של בית המשפט על התנהלות כלכלית כראיה להסכמים בסכסוכי רכוש בין בני זוג ואת חוסר רצונו להתערב בהחלטות בית משפט קמא ללא טעויות משפטיות או עובדתיות ברורות.