תמ"ש 41587-09-15

תקציר

פסק הדין דן בתביעה שהגישו שני תובעים בנוגע לעיזבון אביהם. התביעה, שהוגשה כשבע שנים לאחר מתן צו הירושה, ביקשה סעד הצהרתי ותביעות כספיות בדבר בטלות שטרי ההסתלקות מהעיזבון. בעיקרו של דבר, ביקשו התובעים לתקן את צו הירושה, שניתן על ידי בית המשפט המחוזי, על ידי השבת זכויותיהם כיורשים. בפסק הדין צוין כי התביעה אינה מוגשת במסגרת המשפטית המתאימה, קרי סעיף 72 לחוק הירושה, המתווה את הליך תיקון או ביטול צווי הירושה. עוד מדגיש בית המשפט כי התביעה אינה עומדת בדרישות לתיקון כאמור, שכן היא אינה מציגה עובדות חדשות שלא היו ידועות בעת מתן צו הירושה. זאת ועוד, טענת התובעים כי עזיבתם את עיזבון אביהם נבעה מלחץ אמם, אינה עילה מספקת לתיקון הצו, במיוחד בהתחשב בכך שהם הודו בחתימה על תצהירי ההסתלקות והיו מודעים להשלכות. בנוסף, בית המשפט מדגיש את השיהוי הרב בהגשת התביעה, הנע בין שבע לארבע עשרה שנים, המנוגד לעקרון סופיות פסקי הדין. הסברם של התובעים לשיהוי אינו נחשב סביר, מה גם שבתקופה זו הם התייעצו עם עורכי דין רבים. עיכוב זה, יחד עם היעדר מידע חדש, מביאים את בית המשפט לדחות את הבקשה לתיקון. עוד צוין בפסק הדין כי התביעה נעדרת שחר, שכן התובעים לא הצליחו להוכיח את טענותיהם העיקריות, לרבות קיומה של קנוניה וחובות מצד הנתבע. בסופו של דבר, השופט פוסק כי יש לדחות את התביעה, תוך הדגשת חשיבות הסופיות המשפטית וחוסר היכולת של התובעים לעמוד בדרישות החוק לתיקון צו הירושה. ההחלטה מתקבלת בהיסוס, אך ההערכה היא כי היא משרתת את אינטרס הבהירות והסופיות המשפטית, וגוברת על שיקולי המקרה הפרטני. התובעים אינם נדרשים לשלם הוצאות, ופסק הדין מותר לפרסום תוך השמטת פרטים מזהים.