בר"ע 28114-10-13

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית ערעור על תביעה ייצוגית. התביעה המקורית הוגשה על ידי עובדים נגד מעסיקיהם שביקשו בין היתר תוספת שכר עבור ותק. העובדים ביקשו להכיר בתביעתם לוותק נוסף כתובענה ייצוגית, שנדחתה תחילה על ידי בית הדין האזורי בטענה שהיא אסורה על פי חוק בשל ההסכם הקיבוצי החל על מקום העבודה. על החלטה זו הוגש ערעור לבית הדין הארצי, שהפך את החלטת בית הדין האזורי והחזיר את התיק לבירור האם התביעה עומדת בדרישות התובענה הייצוגית. בעקבות זאת, בית הדין האזורי אישר את התביעה כתובענה ייצוגית והורה למעסיקים לשלם 10,000 שקל שכר טרחת עורך דין לכל אחד מהעובדים. לאחר מכן ניסו המעסיקים לערער על החלטה זו לבית הדין הארצי, אך בקשתם נדחתה. פסק הדין מפרט שלוש טענות שהציגו המעסיקים כבסיס לערעורם. ראשית, הם טענו כי החלטת בית הדין האזורי סותרת את החוק. עם זאת, בית המשפט מצא כי לא ניתן לקבל טענה זו כל עוד פסק הדין הקודם, שפירש את החוק באופן שונה, עומד בעינו. שנית, המעסיקים טענו כי היה על בית הדין האזורי לעכב את החלטתו לאור עתירה שהגישו המעסיקים לבג"ץ נגד פסק הדין הקודם. בית המשפט דחה טענה פרוצדורלית זו, תוך שהוא מדגיש את הזמן שחלף מאז הוגשה התביעה. לבסוף, טענו המעסיקים כי בית הדין האזורי סטה מפסק דין שניתן לאחרונה בתיק אחר (ישייב), אשר תמך לכאורה בעמדתם. עם זאת, בית הדין הסכים עם העובדים כי עניינו של ישייב נדון ונדחה בפסק הדין הקודם, כלומר החלטת בית הדין האזורי תואמת את הפסיקה הקודמת. משכך, הגיע בית המשפט למסקנה כי לא נפלה טעות בהחלטת בית הדין האזורי ולכן דחה את בקשת רשות הערעור. עיכוב הביצוע שניתן קודם לכן הוסר, והמעסיקים חויבו לשלם לעובדים שכר טרחת עורך דין בסך 3,000 שקל. פסק הדין, שניתן בהיעדרם של הצדדים, היה אמור להימסר להם במועד מאוחר יותר.