ע"א 69/85

תקציר

במחלוקת משפטית סבוכה, שבמרכזה הבעלות על הקרקע ותקופת ההתיישנות, בחן התיק את החזקה והרישום של חלקות קרקע שעובדו לראשונה על ידי אביהם של המערערים בשנת 1934. הקרקע נרשמה על שם אנשים שונים בשנת 1935 עקב הליכי התיישבות, שהפכו מאוחר יותר לנפקדים, מה שהביא לרישום תחת רשות הפיתוח בשנת 1955. על אף שבית משפט השלום הראשון פסק נגד המשיבים על יסוד תקופת ההתיישנות, הפך בית המשפט המחוזי החלטה זו משני טעמים: הוא קבע כי תקופת ההתיישנות לא חלפה וכי חזקת המערערים אינה "חזקה נוגדת". בערעור בחן בית המשפט העליון אמות מידה משפטיות שונות, לרבות חוק הקרקעות העות'מאני וחוק נכסי נפקדים, בין היתר. בית המשפט קבע כי הרישום בטאבו מבטל כל זכות מתנגשת, וכי תקופת ההתיישנות לא פסקה לתקופת ההיעדרות. הוא הבחין בין טיבה של החזקה תחת התיישנות התיישנות, והדגיש כי יש לשקול חזקות ותביעות מסוימות כדי לתת תוקף להגנת ההתיישנות. בסופו של דבר, מצא בית המשפט כי המערערים אכן החזיקו במקרקעין תחת חזקה נוגדת, העונה על הקריטריונים לטענת התיישנות. משכך, קיבל בית המשפט את הערעור, הפך את החלטת בית המשפט המחוזי ופסק לטובת המערערים, למעט מקרקעי חוף הים שנותרו בלתי כשירים לתביעות בשל כללי תכנון שונים. ההחלטה משקפת יישום דק של דיני קניין, תוך התמקדות בסוגיות בעלות פרוצדורליות, מהותיות והיסטוריות.