ת"א 43133-08-20

תקציר

התובעים והנתבע חלוקים ביניהם באשר לבעלות על דירה הבנויה על חלקת קרקע הרשומה על שם אביהם המנוח של התובעים. התובעים טוענים כי הדירה שייכת להם וכי הנתבע, דייר במקצועו, הפסיק לשלם דמי שכירות לפני כשש שנים. מנגד, הנתבע טוען כי הדירה בבעלותו המלאה, לאחר שרכש אותה באמצעות הסכם הלוואה עם אביהם של התובעים בשנת 2001. על פי הסכם זה, הבעלות בדירה תחזור לנתבע אם ההלוואה, בשווי 200 אלף דולר, לא תוחזר בתוך חמש שנים. השופט פותח ומציין כי זכותם של התובעים במקרקעין אינה מוטלת בספק וכי הם זכאים לפנות את הנתבע אם אין לו תביעה משפטית על הדירה. הם מציגים ראיות משכנעות, כולל מסמכי רישום ועדויות עדים, כדי להוכיח שהנתבע היה שוכר. לעומת זאת, ראיותיו של הנאשם – הסכמי הלוואה ועדויות עדים – מוטלות בספק. השופט מוצא סתירות בסיפורי הנאשם ובעדויות עדיו. יתר על כן, התנהלותו של הנתבע לאורך השנים – הצגת הסכמי שכירות לרשויות – סותרת את טענת הבעלות שלו. השופט גם חושש לגבי האותנטיות של הסכמי ההלוואה, ומציין כי חלק מהחותמים כבר אינם בחיים כדי לאמת את המסמכים, והחותמים שנותרו בחיים לא העידו. גם חוות דעת מומחה של אנליסט כתבי יד מעלה כי חתימות המנוח על הסכמי ההלוואה מזויפות. בנוסף, חוסר המעש הממושך של הנתבע במרדף אחר החוב מעורר חשד. בשקלול ההסתברויות, השופט מגיע למסקנה כי הנתבע אכן היה דייר וכי טענותיו לבעלות על בסיס הסכם ההלוואה אינן סבירות. עוד קובעת השופטת כי הנתבע מנוע מלשלול את מעמד השוכר שלו, נוכח ייצוגיו הקודמים בפני גורמים רשמיים שונים. משכך, זכאים התובעים לפנות את הנתבע. בהתחשב בנסיבות, השופט מורה על ביצוע הפינוי ב-1 באוגוסט 2023, ופוסק לתובעים הוצאות משפט בסך 10,000 ₪ מהנתבע.