ע"פ 49/09

תקציר

עניינה של הפרשה בערעור המדינה על גזר דינם של שני קטינים, המשיבים מס' 1 ו-2, בגין ביצוע עבירות מין חמורות בילד בן שמונה. למרות חומרת העבירות, בהן הודו המשיבים במסגרת הסדר טיעון, גזר בית המשפט המחוזי לנוער עונשים שהתמקדו בשיקום ולא במאסר. על שני המשיבים נגזרו 18 חודשי מאסר על תנאי ושנתיים מאסר על תנאי, המחייבים השתתפות במסגרות טיפוליות. גם המשיב מס' 1 חויב לשלם פיצויים בסך 8,000 ₪, ואילו המשיבה מס' 2 חויבה לשלם 12,000 ₪. המדינה טענה כי המאסר בפועל משקף את חומרת העבירות ואת צורכי ההרתעה. עם זאת, ערכאת הערעור אישרה את החלטת בית המשפט המחוזי, תוך הדגישה את חשיבות השיקום בשל מעמדם הקטין של המשיבים ופוטנציאל השיקום. השיקולים כללו את גילם הצעיר, רישומים נקיים ותסקירי התקדמות חיוביים של שירות המבחן. בית המשפט הדגיש את העיקרון לפיו עונשי מאסר לקטינים צריכים לתת עדיפות לשיקום, אלא אם הנסיבות החמורות מחייבות אחרת. בעוד השופט א.א. לוי חלק על כך, והעדיף מאסר כדי לטפל בהרתעה ציבורית וצדק לקורבן, הרוב בדעת הרוב, השופטים י' דנציגר וש' ג'ובראן, שמרו על גזר הדין המקורי, והדגישו כי שיקום קטינים צריך לגבור על שיקולי גמול והרתעה, במיוחד כאשר הוא מונחה על ידי סיכויי שיקום חיוביים. לפיכך נדחה הערעור, והותיר את עונשו השיקומי של בית המשפט המחוזי.