ע"א 532/74

תקציר

בתו של אדם שנפטר, דבורה מוניץ, ירשה רבע מעיזבון אביה. לפני חלוקת העיזבון ויתרה דבורה על חלקה והעבירה אותו לאמה, אלמנתו של המנוח. הדבר נעשה באמצעות הסכם בין דבורה לבין היורשים האחרים, אשר אושר על ידי בית המשפט והעניק לדבורה את הזכות להמשיך בתביעתה המתמשכת נגד סמי דקאלו בנוגע לנכס כלשהו ברחוב בזל. לאחר מכן הגישו מנהלי העיזבון בקשה לתקן את צו הירושה כך שישקף את הוויתור של דבורה, שניתן. סמי דקאלו טען כי מאחר שדבורה הסתלקה מהעיזבון, אין לה מעמד לתבוע ויש לדחות את תביעתה. בית המשפט המחוזי לא הסכים, ודקלו ערער. בית המשפט העליון, בהחלטת רוב, פסק לטובת דקאלו. השופט מני והשופט כהן קבעו כי מאחר שדבורה סילקה את חלקה בעיזבון, היא אינה נחשבת עוד ליורשת ולכן אין לה זכות תביעה. התביעה הראשונית התבססה על מעמדה כיורשת ומאחר שכך כבר לא היה המצב, התביעה לא גילתה עילת תביעה ודינה להידחות. השופט קיסטר חלק על כך, וטען כי יש לראות במעשיה של דבורה העברה של חלקה ולא נסיגה מוחלטת מהירושה. הלשון בה נעשה שימוש בהסכם ובתצהיר הייתה של ויתור, לא של הסתלקות, ונעשתה לטובת אדם אחר ובתמורה. לפיכך, אין לראות בדבורה כאילו מעולם לא הייתה יורשת, ותביעתה צריכה לעמוד.