עע"מ 998/18

תקציר

הדיון נסוב סביב סעיף 56(ה) לחוק המאבק בטרור ופרשנותו הראויה, ובפרט החלק העוסק בתפיסה זמנית של רכוש הקשור לטרור. הסעיף יוצר חזקה ניתנת להפרכה לפיה כל רכוש ששימש להעברה או להסתרה של רכוש בלתי מורשה בגבול ישראל-עזה היה מעורב ישירות בעבירת טרור חמורה. בית המשפט בחן את התכליות העומדות מאחורי חוק המאבק בטרור, תוך הדגשת הצורך לאזן בין המטרה המונעת של הגנה מפני פעילות טרור לבין ערכיה הדמוקרטיים של מדינת ישראל, הכוללים הגנה על זכויות הפרט, ובפרט הזכות לקניין פרטי. השופט אלרון הציע לפרש את תנאי ה"הסתרה" באופן רחב יותר כך שיכלול גם מצבים שבהם קשה לגלות את הרכוש הבלתי מורשה בשל הרכוש המותר. עם זאת, השופט סולברג הציע גישה זהירה יותר, ובחן כל מקרה לגופו על פי נסיבות ספציפיות. בפרשת דיסקל התקבל הערעור, וצו התפיסה של שר הביטחון אושר, שכן החשבוניות המזויפות וכמות הרכוש המאושר הצביעו על ניסיון הסתרה. בפרשת שרקה נדחה הערעור, שכן בית המשפט לא מצא אינדיקציות ברורות לניסיון להסתיר את הרכוש הבלתי מורשה. גם בפרשת העלייה נדחה הערעור, שכן החלטת בית המשפט המחוזי התבססה על תקנה 74 לתקנות ההגנה, והמדינה לא יכלה לערער על נימוק זה. החלטת הרוב, בראשות השופט סולברג, הדגישה את הצורך בניתוח כל מקרה לגופו, ואילו השופט אלרון העדיף פרשנות מרחיבה יותר של תנאי ההסתרה.