חדל"פ 48798-02-22

תקציר

נאמן הליך חדלות פירעון של סמירה רחמים (החייבת/יחידה) מבקש לבטל את העברת זכויותיה של החייבת לבית הרשום על שם בעלה, אריה רחמים (המשיב). הנאמן טוען כי ההעברה הייתה למראית עין בלבד וכי החייב נותר הבעלים היחיד, מתוך כוונה להסתיר את הנכס מפני הנושים. לחילופין, טוען הנאמן כי יש לבטל את ההעברה מחוסר תמורה וכוונת מרמה. המשיבים מכחישים טענות אלה וטוענים לחוקיות ההעברה. על בית המשפט לקבוע האם העברת הזכויות בבית למשיב תקפה. העובדות ברובן אינן שנויות במחלוקת. הבית נרכש על ידי אמו של החייב בשנת 1994 וירש אותו החייב בלבד, לאחר שאחיה ויתרו על מניותיהם. עם זאת, החייבת, שהיו לה חובות משמעותיים וטענות להונאה, מעולם לא רשמה את הבית על שמה. תחת זאת, היא ערכה ייפוי כוח וצוואה המעבירה את הזכויות למשיב, בעלה, בשנים 2007 ו-2011, בהתאמה. בהסכם הממון, שאושר על ידי בית המשפט לענייני משפחה בשנת 2011, נקבע כי המשיבה תהיה בעלת הבית, בעוד שהחייבת תישאר בעלת הזכויות בחשבון הבנק שלה ובשתי חברות. למרות ההסכמים, המשיכו המשיבים להתגורר יחד בבית כפי שהתגוררו במשך שנים, והזכויות הועברו למשיב רק בשנת 2016. בית המשפט פוסק לטובת הנאמן. היא קובעת כי החייב היה תמיד הבעלים היחיד של הבית וכי ההעברות למשיב היו למראית עין בלבד. הנסיבות, לרבות חוסר התחשבות, חוסר האיזון בהסכם הממון והעיכוב בהעברת הזכויות, מצביעות על כוונת החייבת להעלים את נכסיה. המשיבים לא הביאו ראיות לכוונתם הכנה להעביר את הזכויות או פרטים כלשהם התומכים בטענותיהם. כתוצאה מכך, בית המשפט מבטל את העברת הזכויות למשיב ומורה על רישומו של החייב כבעלים יחיד. המשיבים נדרשים לשאת בהוצאות בסך 10,000 ₪.