בע"מ 9085/16

תקציר

פסק הדין עוסק בסכסוך רכוש בין האחיינים לבין אחיה למחצה של אישה שנפטרה, המכונה המשיב. דודתה של האישה נפטרה והורישה לאישה מחצית דירה בשדרות נורדאו בתל אביב (דירת נורדאו), תוך הוראה בצוואתה כי לאחר מותה יירש בנה (המשיב) את הזכויות בדירה. בהמשך רכשה האישה דירה נוספת בבבלי שבתל אביב, ולאחר מכן מכרה את דירת נורדאו. לאחר מותה של האישה טענו אחייניה, שירשו את דירת בבלי, כי למשיב אין כל טענה עליה מאחר שדירת נורדאו נמכרה לפני מותה. המשיב טען כי דירת בבלי נרכשה מתוך כוונה להחליף את דירת נורדאו וכי עליו לרשת מחצית ממנה כאמור בצוואת דודתם. בית המשפט לענייני משפחה דחה את טענת המשיב, אך בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו קיבל את ערעור המשיב ופסק לטובתו. לאחר מכן הגישו המבקשים (האחיינים) בקשה לחופשה לצורך ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. שופט בית המשפט העליון בחן את הבקשה וקבע כי החלטת בית המשפט המחוזי צריכה לעמוד בעינה. שופט בית המשפט העליון הדגיש את חשיבות כיבוד אומד דעתו של המנוח כאמור בצוואתו ואת עקרונות יורש אחר יורש כפי שהותוו בסעיף 42 לחוק הירושה. על פי עיקרון זה, היורש הראשון יכול לעשות כרצונו עם הנכס בירושה, אך היורש השני צריך לקבל את מה שהיורש הראשון משאיר אחריו. בית המשפט התייחס גם לפסק דין באומן, הקובע כי היורש השני יכול לתבוע את הנכס שנרכש על ידי היורש הראשון אם הוא מהווה תחליף לנכס שירש. השופט הסכים עם תחולתו של בית המשפט המחוזי על פסק דין באומן על התיק וקביעתו כי המשיב עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו כי דירת בבלי נועדה להחליף את דירת נורדאו. השופט פירט את המבחנים ששימשו את בית המשפט המחוזי להגעה למסקנה זו, שכללו בחינת כוונותיו של המנוח, כרונולוגיה של האירועים והדמיון בין הנכסים לערכם. השופט הדגיש כי מבחנים אלה מסייעים בקביעת חוות דעתו של המנוח, שהיא יסוד המוסד. למרות שקיווה לפשרה, קבע השופט כי לא ניתן להיעתר לבקשת המבקשים, והחלטת בית המשפט המחוזי נותרה בעינה. כך, זכאי המשיב ל-43.4% משווי דירת בבלי. השופט הדגיש את הצורך בהחלטות שלום לכבודו של המנוח וציין את לשונו הבוטה בה השתמש המשיב, אך בסופו של דבר נדחתה בקשת רשות הערעור.