ת"א 39730-01-13

תקציר

הנאשם ביקש לפסול את השופט מלדון בעניינם בשל הטיה לכאורה. בקשת הנתבע מתבססת על שתי טענות עיקריות: הימנעותו של בית המשפט מלגנות את בא כוח התובע על בחירת לשונו והאשמתו כלפי הנתבע, ודחיית בקשת הנתבע לדחות דיון. בית המשפט מצא כי שתי הטענות משוללות כל יסוד. השימוש בשפה בוטה והאשמות בעדות שקר או הצהרות כוזבות היו מאפיין משותף של הסכסוך החריף בין שני הצדדים לאורך כל התיק, כאשר שני הצדדים נוקטים טקטיקות דומות. הנתבע, עורך דין מנוסה, הטיח אף הוא האשמות חריפות כלפי התובע ולכן אינו זקוק להגנת בית המשפט. באשר לבקשה לדחיית הדיון, אין בפרוטוקול כדי לתמוך בטענת הנתבעים כי ביקשו ונדחו דחייה. יתר על כן, הנאשם המשיך להשתתף בדיון, תרם תרומות מהותיות, ומעולם לא ביקש פסק דין על דחייה. עוד מציין בית המשפט כי גם אם הייתה מתבקשת דחייה, אין ערובה לכך שהיא הייתה ניתנת. גם בקשת הפסילה, שהוגשה תשעה ימים לאחר הדיון הנדון, נחשבת כאילו הוגשה בשיהוי בלתי מתקבל על הדעת והיא נדחית גם בנימוקים אלה. בסופו של דבר, בית המשפט אינו מוצא נסיבות המעוררות חשש אובייקטיבי למשוא פנים ולכן דוחה את בקשת הפסילה.