בג"צ 2777/18

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לעתירה המערערת על מניעת כניסה לישראל של תושב רצועת עזה, המכונה העותר מס' 1, שנזקק לטיפול רפואי דחוף כדי להציל את רגלו מקטיעה. המשיבים, המייצגים ככל הנראה את ממשלת ישראל, נימקו את החלטתם בשיקול הדעת הרחב שהוקנה להם בכל הנוגע להתרת כניסת זרים לארץ, ובפרט מאזורים עוינים כמו עזה. בעוד שמדיניות המשיבים מתירה ככלל כניסה לטיפול רפואי במצבים מסכני חיים, הם טענו כי מצבו של העותר נבע מהשתתפותו בהתפרעויות אלימות שאורגנו על ידי חמאס. בית המשפט, לאחר ששמע את הטענות ושקל את חומר הראיות, פסק לטובת העותר. תוך הכרה בשיקול הדעת הנתון לרשויות המינהליות, ציינו השופטים כי יש להפעיל שיקול דעת זה באופן סביר ובהתבסס על נסיבות פרטניות. הם לא השתכנעו כי המשיבים שקלו כראוי את העובדות הספציפיות של המקרה, קרי חומרת מצבו הרפואי של העותר והיעדר כל איום ביטחוני שנשקף ממנו. בית המשפט הדגיש כי החלטה זו נעוצה בנסיבותיו הייחודיות של המקרה ואין לפרש אותה כביקורת על המדיניות הכללית או החלה על מקרים אחרים. נוכח דחיפות המצב ובהיעדר כל סיכון ביטחוני, הורה בית המשפט על מעברו המיידי של העותר מס' 1 מרצועת עזה לקבלת טיפול רפואי ברמאללה, ובכך מנע קטיעת רגלו האפשרית. פסק דין זה, שניתן ב-16 באפריל 2018, מהווה חריג נדיר למדיניות הכללית המסדירה כניסה לישראל מרצועת עזה.