בג"צ 6301/18

תקציר

במקרה היסטורי זה, הוטל על בית המשפט לפרש את סעיף 19 לחוק בתי המשפט, המתווה אמצעי משמעת לשופטים אך אינו מזכיר במפורש השעיה. בית הדין המשמעתי לשופטים והשופט פוגלמן הגיעו למסקנה כי ללא סמכות חקיקתית ספציפית, אמצעי משמעת אינם יכולים לכלול השעיה זמנית, אלא יש להגבילם לנזיפה או להדחה לצמיתות. השופטת ברק-ארז, לעומת זאת, טענה לפרשנות מרחיבה יותר, ודרשה השעיה כאפשרות משמעתית מעשית לשמירה על מידתיות בענישה. התיק עסק גם בהסדר טיעון שבמסגרתו הסכים העותר להשעיה זמנית, תוך הדגשת המתח בין סמכות משפטית לבין תוצאות מעשיות. בסופו של דבר, דעת הרוב, ובהם השופטים פוגלמן וסולברג, מצאה כי בית המשפט אינו מוסמך להטיל השעיה אך ורק על סמך לשון וסמכות חקיקתית. עם זאת, הם חרגו בגזר הדין: השופט סולברג הציע נזיפה, בהתחשב בתקופת ההשעיה הקודמת של העותר בהחלטה מינהלית, עמדה שנתמכה על ידי השופטת ברק-ארז. החלטה זו הדגישה את מורכבות האיזון בין סמכות המשמעת, פרשנות המחוקק ושמירה על אמון הציבור ברשות השופטת, תוך התחשבות בענישה מידתית ובמשמעותם של הסדרי טיעון.