עמ"ש 44688-10-22

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק במחלוקת על פרשנות הסכם ממון בין מנוח לאשתו, שנישאו ימים ספורים לפני מותו. ההסכם כלל הוראות שנועדו להסדיר את יחסי הממון והזכויות הרכושיות של בני הזוג במהלך חייהם המשותפים ולאחר סיום חייהם המשותפים, מכל סיבה שהיא. השאלה המרכזית הייתה האם ניתן לראות בהסכם הממון צוואה או לכלול הוראות ירושה שיגברו על דיני הירושה הסטנדרטיים. השופטים הגיעו למסקנה כי הסכם הממון, אף שנועד למנוע סכסוכים בעניינים כספיים, לא כלל הוראות ירושה או החרגה ברורות, כנדרש בחוק. ללא הוראות אלה, ההסכם לא יכול להיחשב כצוואה או לגבור על דיני הירושה. השופטים הדגישו כי ההסכם רק שמר על עקרון הרכוש הנפרד ולא הצביע על רצון להעניק או לשלול מבן הזוג שנותר בחיים ירושה. זאת ועוד, הפסיקה וחוות הדעת המלומדות המוזכרות בפסק הדין תומכות בתפיסה כי סעיפי החרגה בהסכמי ממון אינם תקפים. פסק הדין דחה את הערעור, אישר את החלטת בית משפט קמא וחיזק את תוקפו של הסכם הממון כלשונו. המערערים חויבו בהוצאות המשיב, והוחלט לפרסם את פסק הדין תוך השמטת פרטי הצדדים.