תמ"ש 45124-02-12

תקציר

השופט, ארז שני, פותח בקביעת התקדים המשפטי לפיו בתי המשפט נוטים יותר להתערב במקרים בהם דמי המזונות המוסכמים נמוכים מהסכום הדרוש, כלומר הסכום המינימלי הנדרש לקיום הילד, מאשר כאשר הוא גבוה יותר. הסכום הדרוש, סכום הנבחן מדי יום בבתי המשפט לענייני משפחה בישראל, נתפס כבסיס וכאבן בוחן לקביעת מזונות, החל על כל הילדים ללא הבדל דת. כמו כן, ידוע כי הורה המחויב לשלם פחות מהסכום הדרוש צריך לדרוש באופן סביר העלאה. לאחר מכן פונה השופט למקרה הספציפי, ומציין כי מאחר שהסכום המוסכם נמוך מהמינימום הדרוש, ניתן לתקן את ההסכם ביתר קלות. יתר על כן, חל שינוי נסיבות משמעותי המצדיק התערבות. השופטת אינה מוצאת כל הצדקה לטענות התובעת בדבר הגדלת צרכי הילדים או שיפור בהכנסות הנתבעת. במקום זאת, התבגרותו של הילד והשינויים הנלווים בצרכים נחשבים צפויים מראש ולכן אינם סיבה מוצדקת להגדלת דמי המזונות. השופט גם דוחה את טענותיו של הנאשם בדבר מצוקה כלכלית, וקובע כי הוצאותיו עולות על הכנסתו המוצהרת, וכי הוא מובטל מרצון. הנתבעת טענה כי מאהביה של התובעת מימנו אותה ואת צרכי הילד, ועל כן אין בהיעדרם כדי להגדיל את דמי המזונות שלו. השופטת מסכימה כי בעוד שקיומו של בן זוג או תמיכה משפחתית בדרך כלל לא אמור להשפיע על דמי המזונות, במקרה ספציפי זה, היעדר מזונות כאלה יוצר שינוי מהותי בהכנסות התובע, המצדיק הגדלת דמי המזונות. השופטת מדגישה כי זכותה של התובעת לחיות את חייה ולקבל מזונות מבני זוג היא בחירתה, אך אין בה כדי לפגוע בזכותו של הילד למזונות הכרחיים. לאחר ששקלה את כל הגורמים, לרבות סכום סביר לצורכי הילד והצעת הנתבע, קובעת השופטת שני כי הנתבעת תשלם 2,200 ₪ לחודש עבור מזונות הילד, כולל הוצאות לינה. הצו כולל הוראות להצמדה למדד ולתשלום פיגורים. השופט גם פוסק שלא לפסוק הוצאות לתובע בשל הצעת הנתבע וסכום התביעה הבלתי סביר. לבסוף, השופט מאפשר לפרסם את פסק הדין ללא פרטים מזהים וסוגר את התיק.