בש"פ 2838/09

תקציר

הכרעת הדין האמורה עניינה בערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים לדחות בקשה לשחרורו של מערער העומד בפני הסגרה לארצות הברית באשמה פלילית של קשירת קשר לייבא ולהפיץ אקסטזי. השאלה המרכזית היא האם הוראות חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) חלות על חוק ההסגרה, ובפרט, האם הן קובעות מגבלת זמן למעצרו של המערער. המערער טוען כי הליך ההסגרה הוא "הליך קדם פלילי עיקרי", ועל כן יש להחיל על עניינו את הוראות חוק המעצרים, לרבות מגבלת הזמן למעצר חשודים ונאשמים. מנגד, המשיב גורס כי חוק ההסגרה כולל הוראות ספציפיות לעניין מעצר, המונעות את החלת מגבלות הזמן של חוק המעצרים. עוד מדגיש המשיב כי חוק ההסגרה מאפשר לעצורים להגיש בקשה לשחרור ומגן על זכויותיהם המהותיות מכוח חוק היסוד. מסקנת בית המשפט היא כי ההוראות המפורשות בחוק ההסגרה בדבר מעצר מבוקשים, לרבות סעיף 15, המתיר את מעצרם עד להסגרתם, גוברות על ההוראות הכלליות של חוק המעצרים. הוראותיו הייחודיות של חוק ההסגרה, השונות בהיבטים מסוימים מחוק המעצרים, מצביעות על כך שהמחוקק מתכוון שמערכת כללים שונה תחול על הליכי הסגרה. בנוסף, בית המשפט קובע כי הנסיבות אינן מצדיקות את שחרורו של המערער ממעצר, מה גם שעניינו ממתין להכרעה סופית של בית המשפט העליון, והחשש מפני בריחתו גובר. גם הבקשה החלופית לשחרור בשל משך המעצר נדחית, כאשר בית המשפט מקבל את נימוקי בית המשפט המחוזי כי המשך מעצרו של המערער מוצדק. זאת ועוד, בית המשפט מציין כי פרשנותו של המערער לחוק אינה עולה בקנה אחד עם התנהלותו הקודמת, שכן הוא לא ביקש קודם לכן להשתחרר על בסיס מגבלות הזמן הקבועות בחוק המעצרים. לבסוף, בית המשפט מדגיש כי סעיף 61 לחוק המעצרים, הקובע מגבלת זמן של תשעה חודשים, אינו חל על מצבו של המערער, שכן עניינו מצוי כיום בערכאת הערעור. מכל הטעמים הללו נדחה הערעור, והמערער יישאר במעצר עד להסגרתו.