בר"ע 45172-06-18

תקציר

המבקש ביקש לערער על החלטה בנוגע לתביעתו לקצבת נכות, שנדחתה תחילה על ידי הוועדה הרפואית לעררים (אי כושר). תביעת המבקש נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים, אשר אישר את החלטת הוועדה כי המבקש לא איבד למעלה מ-50% מיכולתו לעבוד. לאחר מכן הגיש המבקש בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר נדחה על ידי בית המשפט, בקובעו כי אין להתערב בפסק הדין. הסירוב התבסס על ההליך הדו-שלבי לקביעת קצבת נכות כללית, הכולל הערכה רפואית ולאחריה תסקיר פקיד תביעות. טענות המבקשים בדבר אחוזי הנכות שנקבעו להם לא נדונו בשלב זה, שכן היה עליהן לעלות בערר על החלטת ועדת הערר בעניין אחוזי הנכות. בית המשפט ציין כי לוועדה הרפואית לעררים (אי כושר) שיקול דעת לקבוע שיעור נכות שונה משיעור הנכות הרפואית, ובמקרה זה היא הפעילה את שיקול דעתה בסבירות. הוועדה פעלה בהתאם לפסיקתו הקודמת של בית הדין האזורי, שאפשרה למבקש להופיע עם עורך דין, ושקלה את כל בעיותיו הרפואיות של המבקש והשפעתן על תפקודו היומיומי. בנוסף, החלטת הוועדה נמצאה סבירה ומובנת, בהתחשב במגבלותיו של המבקש ובאחוזי נכותו. בית המשפט הדגיש כי תפקידה של הוועדה הוא מקצועי, ולא ניתן לתאר את קביעת דרגת הנכות שלה כפגומה מבחינה משפטית, מה גם שהיא שקלה את מצבו הרפואי של המבקש. לפיכך, בקשת רשות הערעור נדחתה, ופסק דינו של בית הדין האזורי נותר בעינו.