עתפ"ב 51050-01-22

תקציר

בפסק דין זה של ערכאת הערעור מותח השופט ביקורת על גזר דינו של בית משפט קמא בעבירות הקשורות לבנייה בלתי מורשית ולשימוש בבניין בן שתי קומות. ערכאת הערעור סברה כי העונש המקורי היה קל מדי, שכן הוא לא שיקף כראוי את חומרת העבירות, שכללו פגיעה משמעותית בשלום הציבור, שוויון בפני החוק והליכים משפטיים. על קביעתו של בית משפט קמא בדבר "נסיבות מקלות" הוגש ערעור; כך למשל, השימוש שעשה המשיב בקומה אחת בלבד התפרש באופן שגוי כמקל ולא כהמשך העבירה. שופט הערעור ניתח את התשתית העובדתית ואת העקרונות המשפטיים הנוגעים להערכת העונש, והדגיש כי טענות בלתי מבוססות אינן צריכות להשפיע על גזר הדין. בית המשפט חזר והדגיש כי עונשים כלכליים צריכים לשקף כראוי כל רווח בלתי חוקי, כגון שכר דירה שנחסך. בעקבות זאת הגדיל ערכאת הערעור את הקנס ל-80,000 ₪, בתוספת קנס נוסף בסך 11,200 ₪. שיקולים הנוגעים למצבו הכלכלי של המשיב הוכרו אך לא היה בהם די כדי להצדיק את העונש הקל המקורי. בסופו של דבר, כיוונה ערכאת הערעור לענישה מאוזנת, תוך התחשבות הן במצוקתו הכלכלית של המשיב והן בהשלכות הרחבות יותר של שמירה על הרתעה משפטית מפני פעילות בנייה בלתי מורשית. ככלל, ההחלטה מדגישה את חשיבותם של ענישה מידתית העולה בקנה אחד הן עם הדרישות הסטטוטוריות והן עם עקרונות הצדק.