בר"מ 3821/24

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לשני מקרים נפרדים של בקשות הומניטריות להארכת היתרי עבודה למטפלים מנפאל השוהים בישראל ללא מעמד שנים רבות. בקשותיהם הראשוניות של שני המבקשים נדחו בשל אי-עמידה בתנאי השהייה החוקיים, בפרט מכוח הוראות סעיף 3א(ב1) לחוק הכניסה לישראל, המגביל הארכות מטעמים הומניטריים אם העובד הזר שהה בארץ מעבר למותר. המשיבה, שייצגה את המדינה, טענה כי יש לדחות את הערעורים משום שהמבקשים כבר מיצו את אפיקיהם המשפטיים, לאחר שהגישו שוב ושוב בקשות דומות שנדחו מאותם טעמים. בית הדין לעררים והחלטות בית המשפט המחוזי שבאו בעקבותיו אישרו דחיות אלה, והאחרון הדגיש את היעדר הסמכות להעניק היתרים מחוץ למסגרת החקיקתית הצרה שניתנה, למרות ההכרה בצרכים ההומניטריים האמיתיים במקרים אלה. בסופו של דבר, השופט לא מצא בסיס משפטי להפוך החלטות של ערכאות נמוכות יותר או של בית הדין לעררים, וציין את אופייה הנוקשה של המסגרת החקיקתית הנוכחית, המגבילה את שיקול הדעת המיניסטריאלי ואינה נותנת מענה הולם למצבים מורכבים כמו אלה המוצגים על ידי חולים קשישים הזקוקים לטיפול סיעודי. אף שהחלטות אלה מדגישות את הקושי וחוסר הגמישות של המסגרת המשפטית הנוכחית בטיפול בחששות הומניטריים בעיצומה של תקופת מלחמה וצרכים חברתיים, נדחו הבקשות לחופשה לצורך ערעור. צווים זמניים המעכבים כל פעולת אכיפה נגד המטפלים יישארו בתוקף עד ליום 10.4.2025, כדי לאפשר תקופת מעבר, אך לא ניתן סעד מהותי ולא נקבעו הוצאות. גזר הדין ניתן על ידי השופטת דפנה ברק-ארז ב-10 בדצמבר 2024.