עמ"נ 66865-03-18

תקציר

המחלוקת העיקרית במקרה זה נסובה סביב מעמדה של המערערת כדיירת מוגנת וכבעלים משותף של מספר נכסים, וכפועל יוצא מכך חבותה בתשלום ארנונה. בית המשפט מכיר במטרה החברתית שמאחורי חוקי הגנת הדייר, שנחקקו במקור כדי לסייע לחסרי בית או חסרי מעצורים, אך מציין כי הנסיבות השתנו עם הזמן. זכות הדיירות המוגנת, שאינה שוות ערך לבעלות, ניתנת כיום למסחר והיא נרכשת לעתים קרובות על ידי אמידים כלכלית. המערערת רכשה מחצית מזכויות הדיירות המוגנת בשישה נכסים משותף והפכה לבעלים משותפים בעלי זכות החזקה. בית המשפט מדגיש כי נוכחות פיזית בנכסים אינה תנאי להחזקתם, ושוכרים מוגנים יכולים לממש את החזקה באמצעות אחרים או באמצעות הפעלת הנכס מרחוק. מאחר שהמערערת רכשה זכויות דיירות מוגנות, היא נחשבה כמחזיקה בנכסים, חייבת בארנונה, לפי פקודת העיריות. כמו כן, בית המשפט דן בחובת מסירת הודעה בכתב לעירייה בעת הפסקת החזקת נכס כדי להימנע מחבות ארנונה. המערערת לא מסרה הודעה כאמור ולפיכך נותרה אחראית. בית המשפט מתייחס גם לסמכותה של ועדת הערר לדון בתביעות הנוגעות לשנות מס קודמות, ומציין כי סמכותה של הוועדה מוגבלת בחוק. עם זאת, מאחר שטענות המערערת לגבי השנים שחלפו דומות לטענות לשנת המס 2016, והמצב העובדתי/משפטי לא השתנה, קובע בית המשפט כי החלטת הוועדה בדבר מעמדו של המערער כמחזיק חלה על כל שנות המס. בית המשפט מגיע למסקנה כי המערערת החזיקה בנכסים מרגע שרכשו זכויות דיירות מוגנות והייתה אחראית לתשלום ארנונה, לרבות הפרשי ריבית והצמדה, מסוף שנת 2008 ואילך. המערערת מחויבת לשלם את הוצאות המשיב, ללא ביטול דרישת המס או החיובים הנלווים אליה.