ע"פ 466/93

תקציר

המערער, שייצג את עצמו, הורשע בבית משפט השלום בתקיפה לפי סעיף 379 לחוק העונשין. הוא ערער על החלטה זו וטען כי ההרשעה פגומה משום שהיא התבססה על עדותו של עד ששמו לא הוזכר בכתב האישום. המערער לא היה מיוצג בבית משפט קמא ועל כן טען כי לא היה מודע לזכותו להתנגד לעדות זו. בית המשפט המחוזי קבע כי אמנם על התביעה לכלול שמות עדים בכתב האישום, אך דרישה זו לא התקיימה במקרה זה. בית המשפט בחן האם מחדלו גרם לעיוות דין, והגיע למסקנה כי לעדותו של העד ששמו לא צוין היה משקל משמעותי וסביר להניח שהשפיעה על הכרעת הדין. בית המשפט הוסיף וקבע כי יש לוותר במפורש על זכויות פרוצדורליות, ואין לפרש את שתיקת המערער כהסכמה. מאחר שעדותו של העד ששמו לא צוין הייתה ראיה מרכזית, קיבל בית המשפט את הערעור, הפך את פסק הדין המקורי וזיכה את המערער. השופט רוטלוי והשופט פריש הסכימו עם ההחלטה ונימוקיה.