דב"ע לז/26 - 2

תקציר

המקרה נסוב סביב תביעת עובד ל"דמי משק" נגד מעסיקו. העובד עבד אצל המעסיק ביערנות משנת 1955 עד 1975. בשנת 1967 נפצע העובד בתאונת עבודה ולאחר מכן הפך לנכה. בעקבות תאונה זו השתנו חובות העבודה של העובד אך שכרו נותר זהה. העובד טען כי עליו לקבל קצבת משק כמו שאר העובדים. המעסיק סירב בנימוק שהעובד לא עמד במכסה הנדרשת. השאלה העומדת על הפרק היא האם העובד זכאי לקצבה זו, ואם כן, לאיזו תקופה. על בית הדין לקבוע את מהות מקור הקצבה – האם היא נובעת מהסכם קיבוצי או הסדר קיבוצי, או מהחלטה חד צדדית של המעסיק. אם זה האחרון, המעסיק יכול להוציא את העובד מלקבל אותו. בית המשפט קובע כי דמי המשק הם תוצאה של הסדר קיבוצי. למרות שהביטוי החיצוני של הקצבה הוא בהוראות הפרוצדורליות של המעביד, הוא נוצר באמצעות הסכם בין המעסיק לבין נציגי העובדים. לכן, מדובר בהסדר קיבוצי טיפוסי, ולא בהחלטה חד-צדדית. עם זאת, אין זה אומר שהעובד אינו יכול לוותר על זכותו לכך. עוד קובע בית הדין כי העובד ויתר על זכותו לקצבה. כאשר הודיע המעסיק לעובד כי לא יקבל את הקצבה, המשיך העובד לעבוד ללא מחאה עד לפרישתו בשנת 1975. משמעות הדבר היא שהם קיבלו את התנאים החדשים, ולכן העובד זכאי לקצבה רק עד למועד אותה הודעה בשנת 1973. סיכומו של דבר, הערעור מתקבל בחלקו. על המעסיק לשלם לעובד סכום של 565.50 לירות, בתוספת ריבית, עבור התקופה שקדמה למועד ההודעה המוקדמת. כל צד יישא בהוצאות המשפט שלו.