חע"ק 18139-09-16

תקציר

המקרה הנדון נסוב סביב השאלה האם חניית רכבם על ידי הנאשם מהווה עבירה על חוקי העזר המקומיים. הקביעה הראשונה של השופט הייתה כי המקום בו חנה הנאשם הוא אכן מדרכה, כהגדרתה בתקנות ובפסיקה הרלוונטיות. זאת, בהתבסס על מיקומו וייעודו של השטח המדובר, שהופרד באופן בולט מהכביש ונועד לשימוש הולכי רגל. השאלה הבאה שנדונה הייתה האם חוק העזר הרלוונטי, במקרה זה, מתאים לכתב האישום. כתב האישום הוגש מכוח חוק העזר לפרדס חנה-כרכור (שימור רחובות), אשר השופט ציין כי תכליתו שונה מחוק העזר העוסק באופן ספציפי בעבירות חניה, חוק העזר לפרדס חנה-כרכור (הספקה וחניה של רכב). בעוד שהפסיקה הקודמת אפשרה שימוש בחוק העזר לשימור רחובות במקרים כאלה, השופט הדגיש כי הדבר נוגד את רוח הסדר החקיקתי. כמו כן, קיימת הוראה ספציפית בחוק עזר לחניה העוסקת בחניה על מדרכות. לפיכך קבע השופט כי החוק המתאים יותר למקרה זה יהיה חוק עזר לחניה. השופט שקל גם את העובדה שבאזור המדובר לא הוצב שילוט ברור המציין האם החניה מותרת או אסורה ומצא כי חוסר בהירות זה אינו מספיק כדי לאפשר את התביעה בנסיבות העניין. בסופו של דבר, הנאשם זוכה מהעבירה, והשופט רמז שהגיע הזמן שהרשויות הרלוונטיות יבחנו ויתקנו את התקנון שלהן כדי להבטיח בהירות וסדר חקיקה. פסק דין זה מספק סיכום שימושי של הדינים הנוגעים לחניה על מדרכות וחוקי העזר הרלוונטיים בישראל.