ת"א 74/91

תקציר

בפסק דין זה דן בית המשפט בבקשה למתן הוראות שהגיש מפרק חברה בפירוק, אלקור אלביס בע"מ. בבקשה ביקש לחייב את המשיב, נושה מובטח של החברה, להשיב לקופת הפירוק את הכספים שנגבו מעבר לחוב הנומינלי המגיע לו. הכסף המדובר שולם על ידי המפרק הקודם בעקבות מכירת נכס ממושכן . הסוגיה המרכזית היא האם המשיב, שבחר לממש משכנתא לאחר פירוק החברה, זכאי לריבית שנקבעה בחוזה ההלוואה, או שמא יש להגביל את הריבית במועד צו הפירוק. בית המשפט מגיע למסקנה כי המשיב פעל כדין בדרישה לפירעון מיידי של ההלוואה והמרתה לחוב נקוב בשקל, ובגביית ריבית בשיעור הקבוע בחוזה. נפסק כי דיני פשיטת רגל ופירוקים אינם גורעים מזכותו של נושה מובטח לממש ערבות, וכי הריבית על החוב המובטח ממשיכה להצטבר עד למועד התשלום בפועל, כל עוד התמורה ממכירת הנכס המשועבד מספיקה לכיסוי החוב. זאת ועוד, בית המשפט אינו מוצא חוסר תום לב או פגיעה בתקנת הציבור במעשיו של המשיב וקובע כי הנתונים ההשוואתיים אליהם התייחס המבקש אינם רלוונטיים, שכן הצדדים הסכימו על שיעור ריבית ספציפי בחוזה. לפיכך, הבקשה נדחית, והמשיב אינו נדרש להשיב כספים כלשהם לקרן הפירוק. המבקש מחויב לשלם את הוצאות המשיב.