ת"א 6096-04-19

תקציר

התובע, אסיר קטין בכלא אופק, תבע את בית הסוהר על כך שלא הגן עליו מפני תקיפה של אסירים אחרים, שהותירה אותו עם חבלות קשות בעינו. הנאשמים טענו כי התקיפה הייתה בלתי צפויה והתנערו מאחריות. עם זאת, בית המשפט פסק לטובת התובע, והגיע למסקנה כי רשויות הכלא התרשלו בחובת הזהירות שלהן כלפיו. הם לא נקטו באמצעי הזהירות הנדרשים ולא הפרידו את התובע מהתוקפים, למרות שהיו מודעים במידה מסוימת לסכסוך המתפתח. השופטת סקרה בהרחבה את עדויות הצדדים, והעלתה חששות לגבי התנהלות הנאשמים, לרבות הימנעותם מהצגת ראיות ועדי מפתח. כתוצאה מכך, האמינו לגרסתו של התובע, ונקבע כי רשלנות הכלא הובילה לפציעתו. השופטת פירטה את מצבו הרפואי של התובע ומינתה מומחה שהעריך את נכותו הצמיתה בשיעור של 9.75%. בשל אופי הפציעה והסיכונים הכרוכים בניתוח מתקן, נכות זו הייתה צפויה להימשך ואף להחמיר עם הזמן. השופט שקל גם את הרקע של התובע, השתכרותו הפוטנציאלית ומגבלותיו התפקודיות, ובסופו של דבר קבע את בסיס שכרו בשכר מינימום. לתובע נפסקו פיצויים בסך 495,000 ₪, לכיסוי הפסדי שכר בעבר ובעתיד, הוצאות רפואיות, סיוע מצדדים שלישיים וכאב וסבל. סכום זה כלל שכר טרחת עורך דין בשיעור של 23.4% והוצאות משפט. הנתבעים חויבו לשלם את הסכום בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין, תוך זכות ערעור לבית המשפט המחוזי.