ע"א 3179/19

תקציר

בפסק הדין דחה בית המשפט את ערעורו של נאש על החובה לשלם דמי פיתוח למדינה, וקבע כי נאש חב בשל סעיפים ספציפיים בהסכם נאש-שותפות שהפכו את המדינה לנושה ישירה של נאש. בית המשפט מצא כי בעוד שבית המשפט קמא לא העריך כראוי את דמי הפיתוח בהתבסס על הנחות ולא על סמך ראיות קבילות, חבותו של נאש נקבעה בבירור. ערכאת הערעור הדגישה סעיפים המחייבים את נאש לשלם שכר טרחה רלוונטי, והצביעה על כך שסעיפים אלה מהווים המחאת אחריות, היוצרת התחייבות חדשה שאינה תלויה בהסכם הקודם בין המו"פ לבין רמ"י. כתוצאה מכך, קיבלה תוקף לחבותו של נאש לשלם למדינה, וטענת ההתיישנות כפי שהועלתה על ידי נאש הופרכה לאור לוח הזמנים הקשור למתן היתרי בנייה. בית המשפט התייחס גם לסוגיית ההתעשרות שלא כדין, וציין כי נאש נהנה מהמגרשים המפותחים בשל הסכמתם, ונדרש לשלם את דמי הפיתוח המתאימים. בנוסף, בית המשפט הכיר בהתנהלות המדינה אך קבע כי אין בה כדי לשנות את אחריותו של נאש. בית המשפט הורה להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי כדי שיקבע את שיעור דמי הפיתוח בפועל על סמך ראיות מהימנות, והמליץ כי אם נאש חולק על שומת המדינה, יש למנות מומחה שיפתור אותה. כמו כן חויב נאש לשלם את הוצאות המשפט של המדינה בגין הליכי הערעור.